6. האלתר אגו

 אם אנו מוכנים לקחת את מושג הסיבתיות במובן הרחב ביותר שלו, טלאולוגיה יכולה להיקרא סוג של חקירה סיבתית. הסיבות הסופיות הן הראשונות מבין כל הסיבות. רואים את סיבת המאורע כפעולה או פעולה-לכאורה המכוונת לתכלית מסוימת.

הן אנשים פרימיטיביים והן פעוטות, מתוך גישה אנתרופומורפית תמימה, חושבים שזה בהחלט מתקבל על הדעת שכל שינוי ומאורע הוא תוצאת פעולתה של ישות הפועלת באותה הדרך בה הם עצמם פועלים. הם מאמינים שבעלי חיים, צמחים, הרים, נהרות ומעיינות, ואף אבנים וגורמי שמיים הם, כמוהם, ישויות שחשות, רוצות ופועלות. רק בשלב מאוחר יותר של התפתחות תרבותית דוחה האדם את הרעיונות האנימיסטיים הללו ומחליפם בהשקפת עולם מכניסטית. מכניקליזם מוכיח את עצמו כעיקרון מנחה כה מספק עד שאנשים מאמינים שהוא מסוגל לפתור את כל בעיות החשיבה והמחקר המדעי. מטריאליזם ופאנפיזיקליזם מכריזים שמכניקליזם הוא המהות של כל ידע, ושהשיטות האמפיריות והמתמטיות של מדעי הטבע הן אופן החשיבה המדעי היחיד. יש להבין את כל השינויים כתנועות הכפופות לחוקי המכניקה.

חסידי המכניקליזם אינם עוסקים בבעיות הבלתי פתורות עדיין של הבסיס הלוגי והאפיסטמולוגי של עקרונות הסיבתיות והאינדוקציה הבלתי-מושלמת. בעיניהם העקרונות האלה תקפים בגלל שהם עובדים. העובדה שניסויי מעבדה מביאים לתוצאות שחוזות התאוריות, ושמכונות במפעלים פועלות באופן שחוזה הטכנולוגיה, מוכיחה - הם אומרים - שהשיטות והממצאים של מדע הטבע המודרני תקפים. המדע אמנם לא יכול לתת לנו אמת - ומי יודע מה המשמעות האמיתית של אמת? - אבל לפחות דבר אחד בטוח: הוא מצליח להוביל אותנו להצלחה.

אבל דווקא כאשר מקבלים את נקודת המבט הפרגמטית הזאת, מתגלה הריקנות של הדוגמה הפאנפיזיקליסטית. המדע, כפי שצויין לעיל, טרם הצליח לפתור את הבעיות של יחסי השכל והגוף. הפאנפיזיקליסטים אינם יכולים לטעון שהפרוצדורות המומלצות על ידם פעלו אי-פעם בתחום היחסים הבין-אישיים ובתחום מדעי החברה. אבל אין כל ספק שהעיקרון לפיו האגו נוהג בכל יצור אנוש כאילו מדובר בישות חושבת ופועלת כמוהו, הוכיח את עצמו כשימושי הן בחיי היומיום והן במחקר מדעי. אי אפשר להכחיש שהוא עובד.

אין ספק שהנוהג לראות באנשים אחרים ישויות שחושבות ופועלות כמו שאני, האגו, חושב ופועל, הניב תוצאות טובות; מצד שני זה נראה חסר סיכוי לקבל אימות פרגמטי דומה לעיקרון שדורש להתייחס לאנשים אחרים באותו האופן כמו לאובייקטים של מדעי הטבע. הבעיות האפיסטמולוגיות שעולות מהניסיון להבין את התנהגותם של אנשים אחרים מסובכות לא פחות מאלה של סיבתיות ואינדוקציה בלתי-מושלמת. אפשר להודות שזה בלתי-אפשרי לספק הוכחה מכרעת להנחה שההיגיון שלי הוא ההיגיון של כל שאר האנשים ובהחלט וללא יוצא מן הכלל ההיגיון האנושי היחיד, ושקטגוריות הפעולה שלי הן קטגוריות הפעולה של כל שאר האנשים ובהחלט וללא יוצא מן הכלל הקטגוריות של כל הפעולות האנושיות. ואף-על-פי-כן, הפרגמטיסט חייב לזכור שההנחות האלה עובדות הן בשטח והן במדע, ולפוזיטיביסט אסור להתעלם מהעובדה שכאשר הוא פונה לזולת הוא מניח מראש - באופן חבוי ומובלע - את תוקפו הבין-אישי של ההיגיון ומכאן שגם את מציאותו של עולם המחשבה והפעולה של האלתר אגו, של אופיו האנושי הניכר.

חשיבה ופעולה הן התכונות שמייחדות את האדם. הן מאפיין ייחודי של כל בני האדם. הן, מעבר לחברות במין הזואולוגי הומו סאפיינס, סימן ההיכר של האדם כאדם. אין זה תפקידה של הפרקסאולוגיה לחקור את הקשר בין חשיבה לפעילות. בשביל הפרקסאולוגיה מספיק לקבוע את העובדה שיש רק היגיון אחד שמובן לשכל האנושי, ושיש רק אופן פעולה אחד שהוא אנושי ומובן לשכל האנושי. השאלה האם קיימות או יכולות להתקיים במקום כלשהו ישויות אחרות - על-אנושיות או תת-אנושיות - שחושבות ופועלות באופן שונה, נמצאת מחוץ להישג-ידו של השכל האנושי. עלינו להגביל את מאמצינו לחקר הפעולה האנושית.

הפעולה האנושית הזאת, שקשורה באופן בלתי ניתן להתרה למחשבה האנושית, מותנה בהכרח לוגי. זה בלתי אפשרי עבור השכל האנושי לתפוס יחסים לוגיים שאינם מתאימים למבנה הלוגי של שכלנו. זה בלתי אפשרי עבור השכל האנושי לתפוס אופן פעולה שהקטגוריות שלו שונות מהקטגוריות שקובעות את הפעולות של עצמנו.

לרשות האדם עומדים רק שני עקרונות לצורך הבנה שכלית של המציאות: טלאולוגיה וסיבתיות. מה שאין להכניסו תחת אחת מהקטגוריות הללו נסתר לחלוטין מהשכל האנושי. אירוע שלא ניתן לפרשו על ידי אחד משני העקרונות הללו הוא - עבור האדם - מסתורי ובלתי-נתפס. ניתן לתפוס שינוי או כתוצאת פעולתה של סיבתיות מכניסטית או כתוצאה של פעולה תכליתית; עבור השכל האנושי אין דרך שלישית. נכון, כפי שצויין קודם, שטלאולוגיה יכולה להיחשב כסוג של סיבתיות. אבל קביעת עובדה זו אינה מבטלת את ההבדלים המהותיים בין שתי הקטגוריות.

השקפת העולם הפאנמכניסטית מחויבת למוניזם מתודולוגי; היא מכירה רק בסיבתיות מכניסטית מכיוון שרק לה היא מייחסת ערך קוגניטיבי כלשהו או לפחות ערך קוגניטיבי גבוה מזה של טלאולוגיה. זוהי אמונה מטאפיזית טפלה. שני עקרונות הקוגניציה - סיבתיות וטלאולוגיה - הינם, בשל מגבלות התפיסה האנושית, בלתי מושלמים, ואינם מספקים ידע מוחלט. סיבתיות מובילה לרגרסיה אינסופית שההיגיון לעולם לא יוכל לסיים. טלאולוגיה מתגלה כלוקה בחסר ברגע שעולה השאלה מה מניע את המניע הראשוני. כל אחת מהשיטות נעצרת כאשר היא מגיעה לנתון סופי שלא ניתן לנתחו ולפרשו. החשיבה והמחקר המדעי אינם יכולים להביא שקט נפשי מלא, ודאות אפודיקטית, והכרה מלאה של כל הדברים. התר אחר אלה חייב לפנות אל האמונה ולנסות להשקיט את מצפונו על ידי אימוץ עקרונות דתיים או דוקטרינה מטאפיזית.

אם אנחנו נשארים בגבולות ההיגיון והניסיון, אין לנו מנוס מלהכיר בכך שבני האדם סביבנו פועלים. איננו חופשיים להתעלם מעובדה זו למען חשיבה אופנתית מוטה לחיוב, ודעה שרירותית. הניסיון היומיומי מוכיח לא רק שהשיטה היחידה המתאימה לחקר הסביבה הלא-אנושית שלנו מסופקת על ידי קטגוריית הסיבתיות; הוא מוכיח בצורה לא פחות משכנעת שבני האדם סביבנו הם ישויות פועלות כמונו. לצורך הבנת הפעולות עומדת לרשותנו רק שיטה אחת של פרשנות וניתוח: להיעזר בהכרה ובניתוח של ההתנהגות התכליתית של עצמנו.

בעיית המחקר והניתוח של פעולתם של אנשים אחרים אינה קשורה בשום דרך לבעיית קיומה של נפש, או של נפש בת-אלמוות. במידה שההתנגדויות של האמפיריציזם, הביהייביוריזם והפוזיטיביזם מופנות נגד סוג כלשהו של תאוריית-נפש, הן לא מועילות לבעיה שלנו. השאלה שבה עלינו לעסוק היא האם ניתן לתפוס פעולה אנושית באופן אינטלקטואלי אם מסרבים להבין אותה כהתנהגות בעלת משמעות ותכליתית שמיועדת להשיג מטרות מוגדרות. הביהייביוריזם והפוזיטיביזם רוצים להפעיל את השיטות של מדעי הטבע האמפיריים על המציאות של הפעולה האנושית. הם מפרשים אותה כתגובה לגירויים. אבל הגירויים האלה עצמם אינם ניתנים לתיאור על ידי השיטות של מדעי הטבע. כל ניסיון לתאר אותם חייב להתייחס למשמעות שהאנשים הפועלים מייחסים להם. אנו יכולים לכנות את הצעתה של סחורה למכירה בשם "גירוי". אבל לא ניתן לתאר את מה שמהותי בהצעה כזאת ומייחד אותה מהצעות אחרות מבלי להיכנס למשמעות שהצדדים הפועלים מייחסים לסיטואציה. שום תחבולה דיאלקטית לא יכולה לחסל בחשאי את העובדה שהאדם מונע על ידי השאיפה להשיג מטרות מסוימות. התנהגות תכליתית זו - דהיינו, פעולה - היא נושא המחקר של המדע שלנו. איננו יכולים לגשת לנושא שלנו אם אנחנו מתעלמים מהמשמעות שהאדם הפועל מייחס לסיטואציה, דהיינו, למצב העניינים הנתון, ולהתנהגות של עצמו ביחס לסיטואציה.

אין זה הולם שפיזיקאי יחפש אחר סיבות תכליתיות בגלל שאין שום אינדיקציה לכך שהאירועים שהם נושא המחקר של הפיזיקה צריכים להיות מפורשים כתוצאת פעולותיה של ישות, שמנסה להשיג מטרות באופן אנושי. וגם אין זה הולם שפרקסאולוג יתעלם מהפעלתם של כוח הרצון והכוונה של הישות הפועלת; הם ללא ספק עובדות נתונות. אילו התעלם מכך, היה חדל לחקור פעולה אנושית. לעיתים קרובות מאוד - אך לא תמיד - ניתן לחקור את הארועים בהם מדובר הן מנקודת המבט של הפרקסאולוגיה והן מזו של מדעי הטבע. אבל מי שעוסק ביריית רובה מנקודת מבט פיזיקלית וכימית אינו פרקסאולוג. הוא מתעלם בדיוק מאותן בעיות שמדע ההתנהגות האנושית התכליתית נועד להסביר.

על השימושיות של האינסטינקטים

ההוכחה לעובדה שיש רק שתי דרכי גישה למחקר אנושי, סיבתיות או טלאולוגיה, מגיעה מהבעיות שעולות ביחס לשימושיות האינסטינקטים. ישנם סוגי התנהגות שמצד אחד אי אפשר לפרשם באופן מלא באמצעות השיטות הסיבתיות של מדעי הטבע, אבל מצד שני אי אפשר לראות בהם פעולה אנושית תכליתית. כדי להבין התנהגויות כאלה אנו נאלצים לפנות לפתרונות מאולתרים. אנו מייחסים להן אפיון של מעין-פעולות; אנחנו מדברים על אינסטינקטים שימושיים.

אנו מבחינים בשני דברים: ראשית, הנטייה הטבועה באורגניזם חי להגיב לגירוי לפי דפוס קבוע, ושנית, ההשפעות החיוביות של התנהגות מסוג זה על חיזוק או שימור כוחות החיים של האורגניזם. אילו התאפשר לנו לפרש התנהגות כזאת כתוצאה של שאיפה תכליתית להשגת מטרות מסוימות, היינו מכנים אותה פעולה ומטפלים בה בשיטות הטלאולוגיות של הפרקסאולוגיה. אבל היות שלא מצאנו בהתנהגות הזאת שום סימן לשכל מודע, אנו מניחים שגורם לא ידוע - אנו קוראים לו אינסטינקט - מילא כאן תפקיד. אנו אומרים שהאינסטינקט מנחה התנהגות חייתית מעין-תכליתית ותגובות בלתי-מודעות אך בכל זאת שימושיות של שרירים ועצבים אנושיים. למרות זאת, העובדה שאנו מייחסים לגורם הבלתי-מוסבר בהתנהגות הזו קיום ממשי בתור כוח וקוראים לו אינסטינקט - עובדה זו בפני עצמה לא מגדילה את הידע שלנו. אסור לנו לשכוח שהמלה הזאת, אינסטינקט, אינה אלא סימן-גבול שמציין נקודה שמעבר לה איננו מסוגלים, לפחות לא כרגע, להמשיך בבדיקה המדעית הקפדנית שלנו.

הביולוגיה הצליחה לגלות הסבר "טבעי", דהיינו, מכניסטי, להרבה תהליכים שבתקופות קודמות יוחסו לפעולתם של אינסטינקטים. עם זאת, נשארו תהליכים רבים שאי אפשר לפרשם כתגובות מכניות או כימיות לגירויים מכניים או כימיים. לבעלי החיים יש התנהגויות שהדרך היחידה להבינן היא להניח שקיים גורם מנחה שמילא בהן תפקיד.

המטרה שהציב לעצמו הביהיביוריזם, לחקור את הפעולה האנושית מבחוץ בשיטות של פסיכולוגיית בעלי החיים, היא אשלייתית. במידה שהתנהגות בעלי החיים כוללת יותר מאשר תהליכים פיזיולוגיים גרידא כמו נשימה וחילוף חומרים, אפשר לחקור אותה רק בעזרת מושגי-המשמעות שפיתחה הפרקסאולוגיה. הביהיביוריסט ניגש למושא חקירותיו באמצעות המושגים האנושיים של מטרה והצלחה. מבלי משים הוא מייחס לנושא המחקר שלו את המושגים האנושיים של שימושיות ואכזריות. הוא מוליך את עצמו שולל בכך שהוא פוסל כל התייחסות לשונית למודעות ולשאיפה להשיג מטרות. למעשה תודעתו מחפשת בכל מקום מטרות ומודדת כל התנהגות באמת-מידה משובשת של שימושיות. מדע ההתנהגות האנושית - במידה שאינו פיזיולוגיה - אינו יכול להימנע מלהתייחס למשמעות ולמטרה. הוא אינו יכול ללמוד שום דבר מפסיכולוגיית בעלי החיים ומתצפית בתגובותיהם הבלתי מודעות של תינוקות שזה עתה נולדו. ההיפך הוא הנכון, דווקא פסיכולוגיית בעלי החיים ופסיכולוגיית התינוקות אינן יכולות לוותר על העזרה שמציע להן מדע הפעולה האנושית. ללא קטגוריות פרקסאולוגיות לא היה לנו מושג איך לתפוס ולהבין את ההתנהגות של בעלי חיים ותינוקות כאחד.

ההתבוננות בהתנהגות האינסטינקטיבית של בעלי החיים מעוררת באדם השתאות ומעלה שאלות שאיש לא יכול לתת להן תשובות מספקות. עם זאת, העובדה שבעלי חיים ואפילו צמחים מגיבים באופן מעין-תכליתי היא מופלאה לא פחות ולא יותר מכך שהאדם חושב ופועל, מכך שבעולם האנאורגני רווחות אותן תגובות גומלין שהפיזיקה מתארת, ומכך שבעולם האורגני מתרחשים תהליכים ביולוגיים. כל זה מופלא במובן שזהו נתון סופי עבור השכל החקרני שלנו.

גם מה שמכנים אינסטינקט חייתי הוא נתון סופי שכזה. כמו המושגים תנועה, כוח, חיים ומודעות, גם המושג אינסטינקט הוא רק מונח שנועד לציין נתון סופי. מה שבטוח, הוא אינו "מסביר" דבר ואינו מציין סיבה או סיבה סופית.

התכלית המוחלטת

כדי למנוע כל אפשרות לפרשנות מוטעית של הקטגוריות הפרקסאולוגיות, כדאי כנראה להדגיש אמת מובנת מאליה.

פרקסאולוגיה, כמו המדעים ההיסטוריים של הפעולה האנושית, עוסקת בפעולה אנושית תכליתית. אם היא מזכירה מטרות, מה שהיא רואה לנגד עיניה הן המטרות שהאנשים הפועלים מנסים להשיג. אם היא מדברת על משמעות, היא מתכוונת למשמעות שהאנשים הפועלים מייחסים לפעולותיהם.

פרקסאולוגיה והיסטוריה הן ביטויים של השכל האנושי וככאלה הן תלויות ביכולות האינטלקטואליות של אנשים בני-תמותה. הפרקסאולוגיה וההיסטוריה אינן מתיימרות לדעת שום דבר על כוונותיה של תודעה מוחלטת ואובייקטיבית, על משמעות אובייקטיבית שטבועה במהלך הארועים וההתפתחות ההיסטורית, ועל התוכניות שהאל או הטבע או רוח העולם או הייעוד הגלוי מנסים להגשים תוך הכוונת היקום וענייני האדם. אין להן שום קשר למה שנקרא הפילוסופיה של ההיסטוריה. הן אינן טוענות, כמו עבודותיהם של הגל, קונט, מארקס, ועוד הרבה כותבים אחרים, שהן יכולות לחשוף מידע על המשמעות האמתית, האובייקטיבית ומוחלטת של החיים וההיסטוריה.

האדם כצמח

ישנן פילוסופיות שמייעצות לאנשים להציב לעצמם, כמטרה המהותית של התנהגותם, ויתור מלא על כל פעולה. הן משקיפות על החיים כעל רוע מוחלט מלא כאב, סבל, וייסורים, ומכחישות באופן נחרץ ומנומק שפעולה אנושית תכליתית כלשהי יכולה להפוך אותם לנסבלים. ניתן להשיג אושר רק על ידי הכחדה מלאה של המודעות, כוח הרצון, והחיים. הדרך היחידה לשמחה עילאית וגאולה היא להפוך לגמרי פסיבי, אדיש, וחסר תנועה כמו הצמחים. הטוב המוחלט הוא זניחת החשיבה והפעולה.

זוהי מהות תורתן של פילוסופיות הודיות שונות, במיוחד בודהיזם, ושל שופנהאואר. הפרקסאולוגיה אינה מבקרת אותן. היא נייטרלית ביחס לכל שיפוטי הערך ובחירת המטרות הסופיות. המשימה שלה אינה לאשר או לשלול, אלא לתאר מה קיים.

נושא המחקר של הפרקסאולוגיה הוא הפעולה האנושית. היא עוסקת באדם הפועל, לא באדם שהפך לצמח והצטמצם לקיום צמחי בלבד.

----------------

[8] Cf. Alfred Sch?tz, Der sinnhafte Aufbau der sozialen Welt (Vinna, 1932), p. 18.

[9] Cr. Karel Englis, Begr?ndung der Teleologie als Form des empirischen Erkennens (Br?nn, 1930), pp. 15 ff.

[10] "La vie est une cause premiere qui nous ?chappe comme toutes les causes premi?res et dont la science exp?rimentale n'a pas ? se pr?occuper." Claude Bernard, Law Science exp?rimentale (Paris, 1878), p. 137.

[11] On the philosophy of history, cf. Mises, Theory and History (New Haven, 1957), pp. 159. ff.