4. רציונליות ואי-רציונליות; סובייקטיביזם ואובייקטיביות במחקר פרקסאולוגי

פעולה אנושית היא - בהכרח - תמיד רציונלית. ולכן המונח "פעולה רציונלית" הוא פלאונאסטי וככזה חייב להידחות. ביחס למטרה הסופית של הפעולה, המונחים רציונלי ואי-רציונלי הם בלתי הולמים וחסרי משמעות. המטרה הסופית של הפעולה היא תמיד סיפוקן של אי-אילו תשוקות של האדם הפועל. היות ואף אחד לא מסוגל לשים את שיפוטי הערך הסובייקטיביים של עצמו במקום אלה של האדם הפועל, זוהי יומרת שווא להעביר שיפוט על מטרות ורצונות של אחרים. איש אינו מוסמך להכריז מה יהפוך אדם אחר ליותר מאושר או פחות ממורמר. המבקר, או שהוא מספר לנו מה הוא מאמין שהיה שם לעצמו למטרה אילו נמצא במקומו של הזולת; או שהוא מכריז, בהתנשאות רודנית שמבטלת בשמחה את רצונו ושאיפותיו של הזולת, איזה מצב של הזולת היה מתאים יותר לעצמו, למבקר.

נהוג לקרוא לפעולה "אי-רציונלית" אם היא נועדה, במחיר של ויתור על יתרונות "חומריים" ומוחשיים, להשיג סיפוקים "אידאליים" או "גבוהים יותר". במובן זה אנשים אומרים, למשל - לפעמים בהערכה ולפעמים בביקורת - שאדם שמקריב את חייו, בריאותו או כספו כדי להשיג דברים "נעלים" - כמו נאמנות לעקרונותיו הדתיים, הפילוסופיים, והפוליטיים או החרות והשגשוג של עמו - מונע על ידי שיקולים אי-רציונליים. אולם, החתירה למטרות נעלות היא לא יותר ולא פחות רציונלית או אי-רציונלית מאשר החתירה למטרות אנושיות אחרות. זו טעות להניח שהרצון להשיג את אמצעי המחיה והבריאות הבסיסיים הוא יותר רציונלי, טבעי, או מוצדק מהרצון להשיג טובין או שרותים אחרים. נכון שהתיאבון למזון ולחום משותף לבני-אדם וליונקים אחרים, ושבדרך כלל אדם שאין לו מזון ומחסה מרכז את מאמציו בסיפוק צרכים דחופים אלה ולא כל כך מתעניין בדברים אחרים. הדחף לחיות, להישאר בחיים ולנצל כל הזדמנות לחזק את כוחות החיים, זהו מאפיין יסודי וקדום של החיים, שמצוי בכל יצור חי. אבל כניעה לדחף הזה - אצל האדם - היא לא צורך בלתי נמנע.

בעוד שכל שאר בעלי החיים מונעים ללא סייג על ידי הדחף להישאר בחיים ועל ידי הדחף להתרבות, לאדם יש כוח לשלוט אפילו על דחפים אלה. הוא יכול לשלוט גם בתשוקותיו המיניות וגם ברצון שלו לחיות. הוא יכול לוותר על חייו כאשר התנאים היחידים בהם הוא יכול להישאר בחיים נראים לו בלתי נסבלים. האדם מסוגל למות למען מטרה או להתאבד. לחיות, עבור האדם, זו תוצאה של בחירה, של שיפוט-ערך.

הוא הדין לגבי הרצון לחיות חיי שפע. עצם קיומם של מתנזרים, ושל אנשים שדוחים רווחים חומריים לטובת דבקות ברעיונותיהם ושמירה על כבודם העצמי מהווה ראייה לכך שהמרדף אחר רווחה חומרית אינו בלתי-נמנע, אלא תוצאה של בחירה. כמובן, הרוב המוחלט מעדיפים חיים על פני מוות ועושר על פני עוני.

זה שרירותי להגדיר רק את סיפוק הצרכים הפיזיולוגיים של הגוף כ"טבעי" ולכן "רציונלי", ואת כל השאר כ"מלאכותי" ולכן "אי-רציונלי". הטבע האנושי מתאפיין בכך שהאדם מחפש לא רק מזון, מחסה, וזוגיות כמו שאר בעלי החיים, אלא גם סוגים אחרים של סיפוק. לבני-האדם יש רצונות וצרכים אנושיים, שאנו יכולים לכנותם "גבוהים יותר" מאלה שמשותפים לו וליונקים אחרים.

כאשר מדובר באמצעים שנבחרים כדי להשיג מטרות, מהמונחים רציונלי ואי-רציונלי משתמע שיפוט לגבי היעילות וההתאמה של התהליך בו נעשה שימוש. המבקר מאשר או מבקר את האמצעי תוך התמקדות בשאלה האם הוא המתאים ביותר להשגת המטרה או לא. זו עובדה ידועה שהחשיבה האנושית אינה חסינה מטעויות, ושבני-האדם שוגים לעיתים קרובות בבחירה ויישום של אמצעים. פעולה שאינה מתאימה למטרה המבוקשת אינה עומדת בציפיות. היא נוגדת את המטרה אבל היא רציונלית, דהיינו היא תוצאה של שיקול-דעת סביר - אם כי מוטעה - וניסיון - אמנם כושל - להגיע ליעד מסוים. לפני מאה שנה הרופאים השתמשו בשיטות מסוימות לטיפול במחלת הסרטן, שהרופאים בני-זמננו דוחים. הם פעלו - מנקודת המבט של הפתולוגיה המודרנית - מתוך הנחיות גרועות ולכן היו בלתי-יעילים. אבל הם לא התנהגו בצורה אי-רציונלית; הם עשו כמיטב יכולתם. סביר להניח שבעוד מאה שנה יהיו לרופאים שיטות יעילות יותר לטיפול במחלה זו. הם יהיו יעילים יותר אבל לא רציונליים יותר מהרופאים שלנו.

ההפך מפעולה אינו התנהגות אי-רציונלית, אלא תגובה בלתי-רצונית לגירויים מצד האברים והאינסטינקטים של הגוף שאינם נשלטים על ידי כוח הרצון של האדם בו מדובר. על אותו גירוי האדם יכול להגיב בתנאים מסוימים הן בצורה בלתי-רצונית והן בפעולה. אם אדם סופג רעל, גופו מגיב על ידי כוחות ההגנה כנגד רעלים; בנוסף יכול האדם לנקוט פעולה ולהתערב על ידי נטילת סם-נגד.

באשר לבעיה שנוגעת לניגודים הללו, רציונלי ואי-רציונלי, אין שום הבדל בין מדעי הטבע למדעי החברה. המדע הוא תמיד רציונלי, וכך הוא חייב להיות. מדע הוא המאמץ להשיג תפיסה שכלית של תופעות היקום על ידי סידור שיטתי של כלל הידע הקיים. אולם, כפי שצוין קודם, ניתוח הדברים למרכיביהם חייב במוקדם ובמאוחר להגיע לנקודה ממנה אי אפשר להמשיך. השכל האנושי אינו מסוגל אפילו לדמיין סוג של ידע שאינו מוגבל על ידי נתון סופי כלשהו שהוא בלתי-נגיש להמשך ניתוח ורדוקציה. השיטה המדעית המביאה את השכל עד לנקודה זאת היא רציונלית לחלוטין. את הנתון הסופי אפשר לכנות עובדה אי-רציונלית.

היום זה באופנה להטיל דופי במדעי החברה על היותם רציונליים באופן טהור. ההתנגדות הפופולרית ביותר המועלית נגד הכלכלה היא שהיא מתעלמת מהאי-רציונליות של החיים והמציאות ומנסה לאכוף תבניות רציונליות יבשות ואבסטרקציות חסרות חיים על המגוון האינסופי של התופעות. שום ביקורת אינה יכולה להיות מגוחכת יותר מזו. כמו כל ענף ידע הכלכלה הולכת עד לאן שהאמצעים הרציונליים מסוגלים לשאת אותה. ואז היא עוצרת על ידי קביעת העובדה שהיא נתקלה בנתון סופי, דהיינו תופעה שאינה ניתנת - לפחות במצב הנוכחי של הידע - לניתוח נוסף.

טענות הפרקסאולוגיה והכלכלה תקפות עבור כל פעולה אנושית בלי קשר למניעים, לסיבות, וליעדים שעומדים בבסיסה. שיפוטי הערך הסופיים והמטרות הסופיות של הפעולה האנושית נתונים לכל סוג של חקירה מדעית; הם אינם ניתנים לשום ניתוח נוסף. הפרקסאולוגיה עוסקת בדרכים ובאמצעים שנבחרים להשגת היעדים הסופיים הללו. נושא מחקרה הוא אמצעים, לא מטרות.

במובן זה אנחנו מדברים על הסובייקטיביזם של המדע הכללי של הפעולה האנושית. הוא לוקח את המטרות הסופיות הנבחרות על ידי האדם הפועל כנתונים, הוא ניטרלי לגמרי לגביהם, ונמנע מלהביע כל שיפוט ערכי. התקן היחיד המיושם בו הוא לגבי השאלה האם האמצעים הנבחרים מתאימים להשגת המטרה המבוקשת או לא. אם אבדמוניזם אומר אושר, אם תועלתנות וכלכלה אומרים תועלת, אנו חייבים לפרש את המושגים הללו באופן סובייקטיביסטי בתור מה שהאדם הפועל שואף אליו כי הוא רצוי בעיניו. פורמליזם זה, בו נעוצה הקידמה של המשמעות העכשווית של אבדמוניזם, הדוניזם, ותועלתנות, בניגוד למשמעות החומרנית הקדומה, ובו נעוצה גם הקידמה של תאוריית הערך הסובייקטיביסטית המודרנית להבדיל מתאוריית הערך האובייקטיביסטית כפי שהיא מבוארת על ידי הכלכלה המדינית הקלאסית. ובאותה העת, דווקא בסובייקטיביזם הזה נעוצה האובייקטיביות של המדע שלנו. בשל היותו סובייקטיביסטי, ולוקח את שיפוטי הערך של האדם הפועל כנתונים סופיים שאינם פתוחים לשום בחינה ביקורתית נוספת, הוא עצמו נמצא מעל לכל הפלוגתות והסיעות, הוא אדיש לעימותים בין כל האסכולות של הדוגמות והדוקטרינות האתיות, הוא חף מהערכות ומדעות ושיפוטים קדומים, והוא תקף אוניברסלית ואנושי באופן מלא וברור.

--------------

[6] On the errors involved in the iron law of wages see below, pp. 603 f.; on the misunderstanding of the Malthusian theory see below, pp. 667-672.

[7] We shall see later (pp. 49-58) how the empirical social sciences deal with the ultimate given.

--------------

3. פעולה אנושית כנתון המוחלט

מאז ומעולם היו בני-האדם להוטים להכיר את המניע הראשוני, הסיבה לכל הוויה ולכל שינוי, הישות היסודית ממנה נובע הכל ושהינה סיבת עצמה. המדע צנוע יותר. הוא מודע לגבולותיו של השכל האנושי ושל החיפוש האנושי אחר ידע. הוא שם לו למטרה להתחקות אחר הסיבה לכל תופעה. אבל הוא מבין שהמאמצים הללו בהכרח ייתקלו במכשול בלתי-עביר. ישנן תופעות שלא ניתן לנתחן ולהעמידן על תופעות אחרות. הן הנתונים המוחלטים. התקדמות המחקר המדעי אולי תצליח להראות שמשהו שקודם לכן נחשב כנתון מוחלט דווקא ניתן לפירוק למרכיבים. אבל תמיד יהיו כמה תופעות בלתי ניתנות לפירוק ולניתוח, כמה נתונים מוחלטים.

מוניזם מלמד כי יש רק תמצית כוללת אחת, דואליזם - שיש שתיים, פלורליזם - שיש הרבה. אין טעם לריב על הבעיות האלה. ויכוחים מטאפיזיים כאלה אף פעם אינם מסתיימים. המצב הנוכחי של הידע אינו מספק לנו את האמצעים להכריע בהם על ידי פתרון שכל אדם הגיוני יהיה חייב לראותו כמספק.

מוניזם מטריאליסטי טוען שמחשבות ונטיות אנושיות הן תוצר פעילותם של אברי גוף: תאי המוח והעצבים. המחשבה האנושית, הרצון והפעולה נוצרים אך ורק על ידי תהליכים חומריים שיום אחד יוסברו לחלוטין על ידי שיטות המחקר הפיזיקלי והכימי. גם זו הינה השערה מטאפיזית, למרות שתומכיה חושבים אותה לאמת מדעית בלתי-ניתנת להפרכה.

דוקטרינות שונות הוצעו כדי להסביר את הקשר בין השכל והגוף. אלה הם ניחושים בלבד ללא כל התייחסות לעובדות נצפות. כל מה שניתן לומר בוודאות הוא שישנם קשרים בין תהליכים מנטליים ופיזיולוגיים. באשר לטבעו והתנהלותו של הקשר הזה ידוע לנו מעט מאוד, אם בכלל.

שיפוטי ערך קונקרטיים ופעולות אנושיות מוגדרות אינם פתוחים לניתוח נוסף. יהיה זה סביר להניח או להאמין שהם תלויים ונקבעים באופן מוחלט על ידי הגורמים להם. אבל כל עוד איננו יודעים כיצד עובדות חיצוניות - פיזיות ופיזיולוגיות - מייצרות בשכל האנושי מחשבות ורצונות מוגדרים המחוללים מעשים קונקרטיים, אנו נתקלים בדואליזם מתודולוגי בלתי פתיר. במצב הנוכחי של הידע שלנו הצהרות היסוד של הפוזיטיביזם, המוניזם והפאנפיזיקליזם אינן אלא הנחות מטאפיזיות בעלמא, נטולות כל יסוד מדעי, וחסרות משמעות ותוחלת למחקר מדעי. השכל והניסיון מראים לנו שני עולמות נפרדים: העולם החיצוני של תופעות פיזיות, כימיות, ופיזיולוגיות והעולם הפנימי של מחשבה, רגש, הערכה, ופעולה תכליתית. אין גשר שמקשר - נכון להיום - בין שני העולמות. אירועים חיצוניים זהים מביאים לפעמים לתגובות אנושיות שונות, ואירועים חיצוניים שונים מביאים לעיתים לאותה תגובה אנושית. איננו יודעים מדוע.

היות שזהו מצב העניינים אין לנו ברירה אלא להימנע משיפוט לגבי הצהרות היסוד של המוניזם והמטריאליזם. אנחנו יכולים להאמין או לא להאמין שמדעי הטבע יצליחו יום אחד להסביר את היווצרותם של רעיונות, שיפוטי ערך, ופעולות מוגדרים באותה דרך בה הם מסבירים את היווצרותה של תרכובת כימית כתוצאה הכרחית ובלתי נמנעת של צרוף מסוים של יסודות. עד אז עלינו להסכין עם דואליזם מתודולוגי.

הפעילות האנושית היא אחד הגורמים המחוללים שינוי. היא רכיב בתוך הפעילות וההשתנות של הקוסמוס. על כן היא מושא לגיטימי של מחקר מדעי. היות ולא ניתן - לפחות לא בתנאים הנוכחיים - להתחקות צעד אחר צעד אחר הגורמים לה, חייבים להחשיב אותה כנתון סופי וחייבים לחקור אותה בהתאם.

נכון שהשינויים שמחוללת הפעילות האנושית זעומים בהשוואה להשפעתם של הכוחות הקוסמיים האדירים. מנקודת המבט של הנצח והיקום האינסופי האדם אינו אלא גרגיר זעיר. אבל עבור האדם הפעילות האנושית ותהפוכותיה הם הדבר האמתי. פעולה היא התמצית של טבעו וקיומו, האמצעי שלו לשמור על חייו ולהעלות את עצמו מעל לרמתם של הצמחים ובעלי החיים. יהיו המאמצים האנושיים בני-חלוף כאשר יהיו, עבור האדם ועבור מדעי האדם הם בעלי חשיבות עליונה.

2.התנאים המקדימים לפעולה אנושית

אנו קוראים "שביעות רצון" או "סיפוק" לאותו מצב של בן-אדם שאינו מוביל ואינו יכול להוביל לשום פעולה. האדם הפועל להוט להחליף מצב עניינים מספק פחות במצב עניינים מספק יותר. מוחו מדמיין תנאים שמתאימים לו יותר, ופעולותיו מכוונות להגשמת המצב הרצוי הזה. התמריץ שדוחף אדם לפעול הוא תמיד איזה חוסר נוחות. לאדם שמרוצה לגמרי ממצב העניינים שלו לא יהיה שום תמריץ לשנות דברים. לא יהיו לו רצונות או תשוקות; הוא יהיה מאושר לחלוטין. הוא לא יפעל; הוא פשוט יחיה חופשי מדאגה.

אבל כדי לגרום לאדם לפעול, חוסר נוחות ודימוי של מצב מספק יותר אינם מספיקים. נדרש תנאי שלישי: הציפייה שלהתנהגות התכליתית יהיה כוח להסיר או לפחות להקל את חוסר הנוחות שהוא מרגיש. בהיעדר תנאי זה שום פעולה אינה סבירה. האדם חייב להיכנע לבלתי-נמנע. עליו להשלים עם הגורל.

אלה הם התנאים הכלליים לפעולה אנושית. האדם הוא הישות שחיה בכפוף לתנאים אלה. הוא לא רק homo sapiens, אלא לא פחות מכך homo agens. ישויות ממוצא אנושי שכתוצאה מפגמים מולדים או נרכשים אינן מסוגלות לפעול (במובן הפשוט של המונח ולא רק במובן המשפטי) הן באופן מעשי לא אנושיות. למרות שהחוקים והביולוגיה מחשיבים אותן כבני אדם, חסר להן המאפיין המהותי של האנושות. גם הרך הנולד אינו ישות פועלת. הוא עדיין לא עבר את מלוא הדרך מהתעברות ועד לפיתוח מלא של תכונותיו האנושיות. אבל בסוף ההתפתחות הזאת הוא הופך לישות פועלת.

אודות האושר

בשפת היומיום אנו מכנים אדם "מאושר" אם הצליח להשיג את מטרותיו. תיאור הולם יותר של מצבו יהיה שהוא מאושר יותר מכפי שהיה לפני כן. עם זאת, אין התנגדות תקפה לשימוש במונח פעולה אנושית באופן שמגדיר אותו כרדיפה אחר האושר.

אבל עלינו להימנע משגיאות נפוצות. המטרה המהותית של פעולה אנושית היא תמיד לספק את תשוקתו של האדם הפועל. אין שום תקן שקובע אם סיפוק הוא גדול יותר או קטן יותר מלבד שיפוטי ערך אינדיבידואליים, שמשתנים מאדם לאדם וכן אצל אותו אדם בזמנים שונים. מה שגורם לאדם להרגיש לא-בנוח או פחות לא-בנוח נקבע על ידיו מתוך התקן של רצונו ושיפוטו, מתוך הערכתו האישית והסובייקטיבית. אין לאף אחד יכולת או סמכות לקבוע מה יהפוך את שכנו למאושר יותר.

לקבוע עובדה זו אין פירושו להתייחס בדרך כלשהי לניגודים אגואיזם ואלטרואיזם, מטריאליזם ואידאליזם, אינדיבידואליזם וקולקטיביזם, אתאיזם ודת. יש אנשים שמטרתם היחידה היא לשפר את מצבם האישי בלבד. יש אנשים אחרים שמודעותם לצרות של זולתם גורמת להם אותה חוסר-נוחות ואפילו יותר חוסר-נוחות מאשר הרצונות של עצמם. יש אנשים שאינם חושקים בדבר זולת סיפוק תשוקתם ליחסי-מין, אוכל, שתייה, בתים נאים, ודברים חומריים נוספים. אבל לאנשים אחרים אכפת יותר מסיפוקים שבדרך כלל נקראים "גבוהים" או "אידאלים". יש פרטים שלהוטים להתאים את פעולותיהם לדרישות של שיתוף הפעולה החברתי; ישנם, מצד שני, מרדנים שקוראים תיגר על הכללים של חיי החברה. יש אנשים שבעיניהם המטרה הראשית של חיי העולם הזה היא לשמש כהכנה לחיי אושר עילאי בעולם הבא. ויש אנשים אחרים שאינם מאמינים בהנחיותיה של שום דת ואינם מניחים לפעולותיהם להיות מושפעות מהנחיות אלה.

הפרקסאולוגיה אדישה למטרות הסופיות של הפעולות. ממצאיה תקפים עבור כל סוגי הפעולות ללא קשר ליעד המבוקש. היא מדע של האמצעים ולא של המטרות. היא משתמשת במונח אושר במובן פורמלי טהור. במונחי הפרקסאולוגיה הטענה: המטרה היחידה של האדם היא להשיג אושר, היא טאוטולוגיה. לא נובעת ממנה שום טענה אודות מצב העניינים ממנו האדם מצפה לאושר.

הרעיון שהתמריץ לפעילות האנושית הוא תמיד איזו אי-נוחות ושמטרתה היא תמיד להסיר את אי-הנוחות הזאת עד כמה שניתן, כלומר, לגרום לאנשים הפועלים להרגיש מאושרים יותר, הוא תמצית תורות האבדאמוניזם וההדוניזם. הαταραξία האפיקוראית הוא אותו מצב של אושר וסיפוק מושלמים אליו שואפת כל פעילות אנושית אך אף פעם אינה מצליחה להשיגו באופן מלא. לנוכח גדולתה של תובנה זו, כה חבל רק שנציגים רבים של הפילוסופיה הזאת לא הצליחו לזהות את האופי הפורמלי הטהור של המושגים כאב ועונג וייחסו להם משמעות חומרית וגופנית. האסכולה התאולוגית, המיסטית ואסכולות נוספות של מוסר הטרונומי לא התנערו מהליבה של האסכולה האפיקוראית, מאחר ולא יכלו להעלות שום התנגדות מלבד התעלמותה של אסכולה זו מהתענוגות ה"גבוהים" וה"נאצלים" יותר. נכון שכתביהם של רבים מהמגינים המוקדמים והנלהבים של האודמוניזם, ההדוניזם והתועלתנות הם בכמה נקודות פתוחים לפרשנות מוטעית. אבל שפת הפילוסופים המודרניים, ואף יותר מכך שפת הכלכלנים המודרניים, היא כה מדויקת וישירה שאין שום אפשרות לפרשנות מוטעית.

אודות דחפים ואינסטינקטים

אי אפשר לקדם את הבנת בעיית היסוד של הפעולה האנושית בעזרת השיטות של סוציולוגיית האינסטינקטים. האסכולה הזאת מסווגת את המטרות הקונקרטיות השונות של הפעולה האנושית, ומשייכת לכל סוג אינסטנקט מיוחד כמניע. האדם מופיע כישות שמונעת על ידי אינסטינקטים ונטיות מולדות. מניחים שהסבר זה מפריך אחת ולתמיד את כל התאוריות המשוקצות של הכלכלה והמוסר התועלתני. אבל פוירבאך כבר העיר, ובצדק, שכל אינסטינקט הוא אינסטינקט לאושר. השיטה של פסיכולוגיית האינסטיטנקטים וסוציולוגיית האינסטינקטים מתמצה בסיווג שרירותי של המטרות המיידיות ובביסוס כל אחת מהן. בעוד שהפרקסאולוגיה אומרת שמטרת הפעולה היא להסיר איזו אי-נוחות, פסיכולוגיית האינסטינקטים אומרת שמטרת הפעולה היא לספק דחף אינסטינקטיבי.

רבים מהחסידים הנלהבים של אסכולת האינסטינקטים משוכנעים שהם הוכיחו שפעולות אינן נקבעות לפי השכל, אלא נובעות מהתהומות העמוקים של כוחות מולדים, דחפים, אינסטינקטים ונטיות שכלל לא ניתנים לבאור שכלי. הם בטוחים שהצליחו לחשוף את הרדידות של הרציונליזם ולהשמיץ את הכלכלה כ"גוף של מסקנות כוזבות הנובעות מהנחות פסיכולוגיות מוטעות". אבל הרציונליזם, הפרקסאולוגיה והכלכלה אינם עוסקים במקורות ההתחלתיים והיעדים הסופיים של הפעולות, אלא באמצעים המיושמים להשגת מטרה מבוקשת. יהיו המעמקים מהם עולה הדחף או האינסטינקט בלתי-נתפסים ככל שיהיו, האמצעים בהם בוחר האדם כדי לספקו נקבעים על ידי שיקול רציונלי של מחיר והצלחה.

מי שפועל מתוך דחף רגשי, פועל בכל זאת. מה שמבדיל פעולה אמוציונלית מפעולות אחרות הוא ההערכה של הקלט והפלט. רגשות מבלבלים את ההערכות. כאשר הוא בוער מתשוקה, האדם רואה את המטרה כנחשקת יותר, ואת המחיר שעליו לשלם כמכביד פחות, מאשר בעת שיקול דעת קר. בני האדם מעולם לא הטילו ספק בכך שאפילו במצב של התרגשות נשקלים אמצעים ויעדים, ושניתן להשפיע על התוצאה של שיקול דעת זה על ידי העלאת המחיר של כניעה לדחף הרגשי. להעניש על פשעים פליליים שנעשו במצב של סערת רגשות או שיכרות באופן קל יותר מאשר על פשעים אחרים, פירושו לעודד הפרזות שכאלה. האיום של נקמה חריפה מרתיע אפילו אנשים שמונעים על ידי תשוקה שלכאורה לא ניתן לעמוד בפניה.

אנו מפרשים התנהגות של בעלי-חיים מתוך ההנחה שהחיה נכנעת לאותו דחף שגובר באותו רגע. כאשר אנו רואים שהחיה ניזונה, מזדווגת, או תוקפת חיות אחרות או בני-אדם, אנחנו מדברים על האינסטינקטים שלה של תזונה, של התרבות ושל תוקפנות. אנו מניחים כי אינסטינקטים שכאלה הם מולדים, ודורשים סיפוק ללא דיחוי.

אבל אצל האדם זה שונה. האדם אינו ישות שלא יכולה להתאפק וחייבת להיכנע לדחף שדורש סיפוק באופן הדחוף ביותר. האדם הוא ישות שמסוגלת להתגבר על האינסטינקטים, הרגשות והדחפים שלה; הוא יכול להפוך את התנהגותו למושכלת. הוא מוותר על סיפוקו של דחף בוער על מנת לספק תשוקות אחרות. הוא לא בובה על חוטים הנשלטת על ידי תאוותיה. גבר אינו אונס כל נקבה שמגרה את חושיו; אינו זולל כל פיסת מזון מפתה; אינו מרביץ לכל ברנש שהיה רוצה להרוג. הוא מסדר את רצונותיו ותשוקותיו לפי סולם, הוא בוחר; בקיצור, הוא פועל. מה שמבדיל בין האדם לבהמות זאת בדיוק העובדה שהאדם משנה את התנהגותו מתוך שיקול דעת. האדם הוא ישות בעלת מעצורים, שיכולה לשלוט בדחפיה ותשוקותיה, שיש לה כוח להדחיק תשוקות ודחפים אינסטינקטיביים.

יתכן מצב בו דחף מסויים מופיע בעוצמה כזאת ששום חיסרון שעשוי להיגרם מסיפוקו אינו נראה גדול מספיק כדי למנוע מהפרט לספק אותו. גם במקרה הזה מתבצעת בחירה. האדם מכריע לטובת כניעה לתשוקה שבה מדובר.

----------

[1] Cf. Lock, An Essay Concerning Human Understanding, ed. Fraser (Oxford, 1894), I, 331-333; Leibniz, Nouveaux essais sur l'entendement humain, ed. Fammarion, p. 119.

[2] Cf. Feuerbach, S?mmtliche Werke, ed. Bolin and Jodl (Stuttgart, 1907), X, 231.

[3] Cf. William McDougall, An Introduction to Social Psychology (14th ed. Boston, 1921), p. 11.

[4] Cf. Mises, Epistemological Problems of Economics, trans. by G. Reisman (New York, 1960), pp. 52 ff.

[5] In such cases a great role is played by the circumstances that the two satisfactions concerned--that expected from yielding to the impulse and that expected from the avoidance of its undesirable consequences-- are not simultaneous. Cf. below, pp. 479-490.