1. התנהגות תכליתית ותגובה חייתית

פעולה אנושית היא התנהגות תכליתית. אפשר גם לומר: פעולה היא רצון שבא לידי מימוש, היא חתירה לעבר מטרות ויעדים, היא תגובתו המשמעותית של האני לגירויים ולתנאים של סביבתו, היא הסתגלות מודעת של אדם למצב היקום שקובע את חייו. ניסוחים אלה יכולים להבהיר את ההגדרה שניתנה ולמנוע אי-הבנות אפשריות. אבל ההגדרה עצמה מספיקה ואינה דורשת הערות משלימות.

התנהגות מודעת או תכליתית נמצאת בניגוד חד להתנהגות בלתי-מודעת, דהיינו רפלקסים ותגובות בלתי-רצוניות של התאים והעצבים של הגוף לגירויים. אנשים לפעמים מוכנים להאמין שהגבולות בין ההתנהגות המודעת והתגובה הבלתי-רצונית של הכוחות הפועלים בתוך גוף האדם הם פחות או יותר מטושטשים. זה נכון במידה מסויימת רק באותם מקרים בהם קשה לקבוע האם יש להחשיב התנהגות מסויימת כרצונית או לא. אבל ההבדל בין מודעות לחוסר מודעות, לעומת זאת, הוא חד וניתן לקביעה ברורה.

ההתנהגות הבלתי-מודעת של האברים והתאים של הגוף מהווה עבור האני הפועל מידע לא פחות מכל עובדה אחרת של העולם החיצוני. האדם הפועל חייב לקחת בחשבון את כל מה שקורה בתוך גופו כמו גם מידע נוסף כגון מזג האוויר או היחס של שכניו. ישנם כמובן שוליים מסוימים בהם התנהגות רצונית יכולה לנטרל את השפעתם של גורמים גופניים. ניתן, עד גבול מסוים, להשיג שליטה על הגוף. אדם יכול לפעמים להצליח בזכות כוח רצונו להתגבר על מחלה, לפצות על פגם גופני מולד או נרכש, או לדכא רפלקסים. עד כמה שזה אפשרי, זה מרחיב את שדה הפעולה התכליתית. אם אדם נמנע מלשלוט בתגובה הבלתי-רצונית של תאים ומרכזי עצבים, למרות שהיה ביכולתו לעשות זאת, התנהגותו מנקודת המבט שלנו היא תכליתית.

התחום בו עוסק המדע שלנו הוא הפעולה האנושית, ולא האירועים הפסיכולוגיים שמסתיימים בפעולה. זה בדיוק מה שמבדיל בין התאוריה הכללית של הפעולה האנושית, פרקסאולוגיה, ובין פסיכולוגיה. נושא המחקר הפסיכולוגי הוא האירועים הפנימיים שגורמים או יכולים לגרום לפעולה מוגדרת. נושא הפרקסאולוגיה הוא הפעולות ככאלה. זה גם קובע את היחס בין הפרקסאולוגיה ובין המושג הפסיכואנליטי "תת-מודע". גם הפסיכואנליזה, שהיא סוג של פסיכולוגיה, אינה חוקרת את הפעולות אלא את הכוחות והגורמים שדוחפים אדם לעבר פעולה מוגדרת. התת-מודע הפסיכואנליטי הוא קטגוריה פסיכולוגית ולא פרקסאולוגית. בין אם פעולה מסויימת נובעת מחשיבה צלולה, ובין אם מזכרונות נשכחים ותשוקות מודחקות שכביכול מנחים את הרצון ממחוזות חבויים, זה לא משפיע על טבע הפעולה. הרוצח, שדחף בלתי-מודע (האיד) מניע אותו לבצע את זממו, והאדם הנוירוטי, שהתנהגותו החריגה נראית פשוט חסרת משמעות לעין בלתי-מאומנת, שניהם פועלים; הם, כמו כל אחד אחר, שואפים ליעדים מסוימים. לזכותה של הפסיכואנליזה ייאמר שהיא הראתה שגם להתנהגות של חולי-הנפש והפסיכופתים יש משמעות, שגם הם פועלים ושואפים ליעדים, למרות שאנו, שמחשיבים את עצמנו נורמליים ושפויים, מכנים את ההיגיון שמאחורי בחירת המטרות שלהם חסר-פשר, ואת האמצעים שהם נוקטים - מנוגדים למטרה.

המושג "בלתי-מודע" כפי שהוא משמש בפרקסאולוגיה והמושגים "תת-מודע" ו"לא-מודע" כפי שהפסיכואנליטיקאים משתמשים בהם שייכים לשתי מערכות שונות של מחשבה ומחקר. הפרקסאולוגיה, לא פחות מענפי ידע אחרים, חייבת הרבה לפסיכואנליזה. ודווקא בגלל זה חשוב להיות מודעים לקו שמפריד בין פרקסאולוגיה לפסיכואנליזה.

פעולה אינה רק מתן העדפה. האדם מראה העדפה גם במצבים בהם דברים ואירועים הם בלתי-נמנעים או נחשבים לכאלה. כך שאדם יכול להעדיף אור שמש על פני גשם ולקוות שהשמש תפזר את העננים. מי שרק רוצה ומייחל אינו משפיע בפועל על מהלך האירועים ועל עיצוב גורלו. אבל האדם הפועל בוחר, מחליט, ומנסה להגיע למטרה. בין שני דברים אותם הוא לא יכול לקבל בה בעת הוא בוחר אחד ומוותר על משנהו. פעולה כוללת אפוא תמיד הן לקיחה והן ויתור.

להביע משאלות ותקוות ולהודיע על פעולות מתוכננות, אלה יכולים להיות סוגים של פעולות במידה שהם עצמם מכוונים להשגת מטרה מסויימת. אבל אין לבלבל ביניהם ובין הפעולות אליהן הם מתייחסים. הם לא זהים לפעולות שעליהן הם מכריזים, ממליצים או שאותן הם פוסלים. פעולות הן דבר אמיתי. מה שנחשב הוא מכלול ההתנהגות של אדם, ולא דיבוריו על פעולות שתוכננו אך לא בוצעו. מצד שני יש להבדיל בין פעולה ובין שימוש בעמל. פעולה פירושה שימוש באמצעים כדי להשיג מטרות. ככלל, אחד האמצעים בהם נעשה שימוש הוא עמלו של האדם הפועל. אך לא תמיד זה כך. בתנאים מיוחדים כל שנחוץ הוא מלה אחת. מי שמחלק פקודות או איסורים יכול לפעול בלי להשקיע שום עמל. לדבר או לא לדבר, לחייך או להישאר רציני, אלה יכולות להיות פעולות. לצרוך ולהנות הן פעולות לא פחות מאשר להימנע מצריכה או הנאה זמינות.

כתוצאה מכך, פרקסאולוגיה אינה מבדילה בין אדם "פעיל"או אנרגטי ובין אדם "פסיבי" או עצלן. האדם הנמרץ הפועל בחריצות לשיפור מצבו פועל לא פחות ולא יותר מהאדם חסר האנרגיה שמקבל בעצלתיים את הדברים כפי שהם מתרחשים. שכן גם לא לעשות כלום ולהתבטל הן פעולות, גם הן קובעות את מהלך העניינים. בכל מקום בו מתקיימים התנאים להתערבות אנושית, האדם פועל, בין אם הוא מתערב או נמנע מהתערבות. מי שממשיך לסבול מדבר שהיה יכול לשנותו פועל לא פחות ממי שמתערב על מנת לקבל תוצאה אחרת. אדם שנמנע מלהשפיע על תפקודם של גורמים גופניים ואינסטינקטיביים עליהם היה יכול להשפיע גם הוא פועל. פעולה אינה רק עשייה אלא באותה מידה גם הימנעות ממה שהיה ניתן לעשות.

ניתן לומר שפעולות הן הביטוי החיצוני של רצון האדם. אבל זה לא יוסיף דבר לידע שלנו. שכן למונח רצון אין משמעות מלבד כושרו של האדם לבחור בין מצבי עניינים שונים, להעדיף אחד, לוותר על השני, ולהתנהג בהתאם להחלטה שהתקבלה על ידי התבייתות על המצב הנבחר וזניחת השני.

4. סיכום

הערות מקדימות אלה היו נחוצות כדי להסביר מדוע חיבור זה ממקם את הבעיות הכלכליות בתוך המסגרת הרחבה יותר של תאוריה כללית של הפעולה האנושית. בשלב הנוכחי, הן של החשיבה הכלכלית והן של הדיונים הפוליטיים העוסקים בנושאי יסוד של ארגון חברתי, כבר לא ניתן לבודד את הטיפול בבעיות הקטלאקטיות הטהורות. בעיות אלה הן רק מקטע מתוך מדע כללי של פעולות האדם, וחובה לעסוק בהן בהתאם.

3. התאוריה הכלכלית והפרקטיקה של הפעולה האנושית

אנשים רבים נוהגים להאשים את הכלכלה שהיא פרימיטיבית. עכשיו, ברור לחלוטין שהתאוריה הכלכלית שלנו אינה מושלמת. אין דבר כזה מושלמות כשמדובר בידע אנושי, גם לא כשמדובר בהישגים אחרים של האנושות. נבצר מהאדם להיות יודע-כל. התאוריה המפותחת ביותר שנראית כאילו היא מספקת לחלוטין את צמאוננו לידע עשויה יום אחד להיות מתוקנת או מוחלפת בתאוריה חדשה. המדע אינו מספק לנו ודאות מוחלטת וסופית. הוא רק נותן לנו הבטחה בגבולות יכולותינו השכליות ומצבה הנוכחי של המחשבה המדעית. מערכת מדעית היא רק תחנה אחת בחיפוש שמתקדם ללא הפסק אחר ידע. היא בהכרח מושפעת מחוסר המושלמות הטבוע בכל מפעל אנושי. אבל ההכרה בעובדות אלה אין פירושה שהכלכלה בת-זמננו היא פרימיטיבית. זה רק אומר שהכלכלה היא דבר חי - ולחיות משמעו חוסר מושלמות וגם שינוי.

הגינויים שהכלכלה סופגת על כך שהיא לכאורה פרימיטיבית באים משתי נקודות מבט שונות. מצד אחד ישנה קבוצה של חוקרי טבע ופיזיקאים שמגנים את הכלכלה על כך שהיא אינה מדע טבעי ואינה מיישמת את השיטות ונוהלי המחקר של המעבדה. אחת המטרות של חיבור זה היא להפריך את הטענות הכוזבות מן הסוג הזה. בהערות פתיחה אלה יתכן שמספיק לומר מספר מילים על הרקע הפסיכולוגי שלהם. אנשים צרי-אופקים בדרך כלל נוטים להרהר ארוכות בכל היבט בו אנשים אחרים נבדלים מהם. הגמל במשל מטיל דופי בכל שאר בעלי החיים, היות שאין להם דבשת. הרוריטני גוער בלפוטני על כך שהוא אינו רוריטני. עובד המחקר במעבדה חושב שהיא מקום המחקר הראוי היחיד, ומשוואות דיפרנציאליות הן האמצעי האמין היחיד להבעת תוצאות המחשבה המדעית. הוא פשוט אינו מסוגל לראות את הבעיות האפיסטמולוגיות של הפעולה האנושית. בשבילו הכלכלה אינה יכולה להיות דבר מלבד סוג של מכניקה.

מאידך ישנם אנשים שטוענים שבטוח שמשהו לא בסדר במדעי החברה כיוון שהמצב החברתי אינו משביע-רצון. מדעי הטבע השיגו תוצאות מדהימות במאתיים או שלוש מאות השנים האחרונות, ויישומן המעשי של תוצאות אלה הצליח לשפר את רמת החיים הכללית במידה חסרת-תקדים. אבל, אומרים המבקרים הללו, מדעי החברה נחלו כישלון חרוץ בהפיכת המצב החברתי ליותר משביע-רצון. הם לא מיגרו את הסבל והרעב, המשברים הכלכליים והאבטלה, המלחמה והרודנות. הם עקרים ולא תרמו דבר לקידום האושר ורווחת האנושות.

הטיפוסים הרוטנים הללו אינם מבינים שההתקדמות האדירה בטכנולוגיות הייצור והעלייה בעושר וברווחה שנבעה מכך התאפשרו רק בזכות הצעדים שנעשו בכיוון של אותה מדיניות ליברלית שהינה היישום המעשי של תורת הכלכלה. רעיונותיהם של הכלכלנים הקלאסיים הם שהסירו את המחסומים שהציבו חוקים עתיקים, מנהגים ודעות קדומות בדרכו של השיפור הטכנולוגי, ושחררו את גאונותם של המחדשים והממציאים מרסן הגילדות, החסות הממשלתית ומלחצים חברתיים מסוגים שונים. הם שהורידו את קרנם של הכובשים והבוזזים והראו את התועלת החברתית הנובעת מפעילות עסקית. אף אחת מההמצאות המופלאות של היום לא הייתה מגיעה לידי שימוש אלמלא החריבו הכלכלנים עד היסוד את המנטליות הפרה-קפיטליסטית. מה שמכונה לעתים קרובות "המהפכה התעשייתית" הוא בעצם תולדה של המהפכה האידאולוגית שחוללו הדוקטרינות של הכלכלנים. הכלכלנים ניפצו את עיקרי האמונה העתיקים: שזה לא הוגן ולא צודק לגבור על מתחרה על ידי ייצור סחורות יותר טובות וזולות; שזה לא מוסרי לחרוג משיטות הייצור המסורתיות; שהמכונות הן רעות כי הן גורמות לאבטלה; שאחת המשימות של הממשל היא למנוע מאנשי עסקים יעילים להתעשר ולהגן על הפחות יעילים מפני תחרות עם היותר יעילים; שלהגביל את החופש של היזמים על ידי כפייה ממשלתית או כפייה מצד כוחות חברתיים אחרים זהו אמצעי נאות לקידום רווחת האומה. הכלכלה המדינית הבריטית והפיזיוקרטיה הצרפתית היו פורצות הדרך של הקפיטליזם המודרני. הן שאיפשרו את ההתקדמות של מדעי הטבע השימושיים, שהעניקה שפע של הטבות להמונים.

הבעיה של תקופתנו היא בדיוק הבורות הנפוצה לגבי התפקיד שמילאה מדיניות החופש הכלכלי בהתפתחות הטכנולוגית של מאתיים השנים האחרונות. האנשים נפלו קורבן לטענה השקרית שהשיפור בשיטות הייצור החדשות התרחש בד בבד עם מדיניות הלסה-פר רק במקרה. המיתוסים המארקסיסטיים הוליכו אותם שולל, וגרמו להם לחשוב שהתעשייה המודרנית היא תוצאה של "כוחות יצרניים" מסתוריים שלא תלויים בשום דרך בגורמים אידאולוגיים. הכלכלה הקלאסית, כך הם מאמינים, לא היתה גורם בעליית הקפיטליזם, אלא דווקא תוצר שלו, "תשתית-העל האידאולוגית" שלו, דהיינו דוקטרינה שנועדה להגן על הטענות הלא הוגנות של הנצלנים הקפיטליסטיים. לכן ביטול הקפיטליזם והנהגת טוטליטריזם סוציאליסטי במקום כלכלת השוק והיוזמה החופשית לא יפריע להמשך התקדמות הטכנולוגיה. להיפך, זה רק יקדם שיפור טכנולוגי על ידי הסרת המכשולים שהאינטרסים האנוכיים של הקפיטליסטים מציבים בדרכו.

המאפיין של עידן זה של מלחמות הרסניות והתפוררות חברתית הוא המרי נגד הכלכלה. תומס קרלייל קרא לכלכלה "המדע הקודר", וקרל מארקס גינה את הכלכלנים כ"מלחכי פנכה של הבורגנות". השרלטנים - בעודם מהללים את תרופות הפלא שלהם ושאר קיצורי דרך לגן-עדן עלי אדמות - נהנים ללגלג על הכלכלה כ"אורתודוקסית" ו"ריאקציונרית". הדמגוגים מתגאים במה שהם מכנים הנצחונות שלהם על הכלכלה. האדם ה"מעשי" מתרברב בבוז שלו לכלכלה ובבורות שלו לגבי דעות הכלכלנים ה"חובבנים". המדיניויות הכלכליות של העשורים האחרונים נוצרו כתוצאה ממנטליות שלועגת לכל סוג של תאוריה כלכלית יציבה ומהללת את הדוקטרינות השקריות של אלה שמפחיתים בערכה. מה שמכונה הכלכלה ה"אורתודוקסית" לא מורשה ברוב המדינות להיכנס לאוניברסיטאות וכמעט שלא מוכר לאנשי הציבור, הפוליטיקאים והמחברים המובילים. את האשמה במצב הבלתי-מספק של העניינים הכלכליים בוודאי שאין להטיל על מדע שגם השליטים וגם ההמונים מתעבים אותו ומתעלמים ממנו.

יש להדגיש שגורל הציביליזציה המודרנית כפי שפותחה על ידי העמים הלבנים במאתיים השנים האחרונות קשור בקשר בל-יינתק עם גורל מדע הכלכלה. הציביליזציה הזאת יכלה לבוא לעולם בגלל שבקרב העמים שררו רעיונות שהיו יישומים של התאוריה הכלכלית לפתרון בעיות של מדיניות כלכלית. היא עתידה וחייבת לקרוס אם האומות ימשיכו במסלול אליו נכנסו בהשפעת הכישוף של דוקטרינות שדוחות חשיבה כלכלית.

נכון שכלכלה היא מדע תאורטי וככזאת היא נמנעת מכל שיפוט-ערך. אין זה תפקידה לומר לאנשים לאלו מטרות עליהם לשאוף. היא מדע של האמצעים אותם יש לנקוט כדי להשיג את המטרות שנבחרו, ובטח שלא מדע של בחירת המטרות. ההחלטות הסופיות, ההערכות ובחירת המטרות הינן מחוץ לתחומו של כל מדע. המדע לעולם אינו אומר לאדם כיצד עליו לנהוג; הוא רק מראה איך אדם חייב לפעול אם הוא רוצה להשיג מטרות מוגדרות.

להרבה אנשים נראה שזה מעט מאוד, ושמדע המוגבל לחקר היש ואינו מסוגל להביע שיפוט ערכי אודות היעדים הנעלים והסופיים ביותר הוא חסר חשיבות לחיים ולפעולה. גם זו טעות. אולם, חשיפת הטעות הזאת אינה צריכה להתבצע במסגרת הערות פתיחה אלה, אלא כחלק מהחיבור עצמו.

2. הבעיה האפיסטמולוגית בתאוריה כללית של פעילות אנושית

במדע החדש הכל נראה בעייתי. הוא היה נטע זר בתוך המערכת המסורתית של הידע; האנשים היו אובדי עצות ולא ידעו כיצד לסווג אותו ולהקצות לו את המקום הראוי. אך מצד שני הם היו משוכנעים שהכללת הכלכלה בקטלוג של הידע האנושי אינה דורשת סידור מחדש או הרחבה של המערכת כולה. הם חשבו שמערכת הסיווג שלהם שלמה. אם הכלכלה לא מוצאת שם את מקומה, האשמה יכולה להיות נעוצה רק בטיפול הבלתי מספק שהעניקו הכלכלנים לבעיות שלהם.

זוהי אי-הבנה מוחלטת של משמעות הוויכוחים בדבר המהות, הטווח והאופי הלוגי של הכלכלה, להתייחס אל הוויכוחים האלה בביטול, כאל פלפולים סכולסטיים של פרופסורים פדנטיים. זו טעות נפוצה לחשוב שבזמן שהפדנטים בזבזו דיבורים מיותרים על המתודה המתאימה ביותר, מדע הכלכלה עצמו, שהוא אדיש לוויכוחי הסרק הללו, המשיך בשקט בדרכו. במהלך ה-מתודנשטרייט (העימות המתודולוגי) בין הכלכלנים האוסטריים ובין כלכלני האסכולה ההיסטורית הפרוסית, שבחרו לעצמם את הכינוי המסוגנן "שומרי הראש האינטלקטואליים של בית הוהנצולרן (Hohenzollern)", ובדיונים בין האסכולה של ג'ון בייטס קלארק ובין הכלכלה המוסדית האמריקאית, מה שעמד על הפרק היה הרבה יותר מהשאלה איזה סוג של פרוצדורה הוא הפורה ביותר. הנושא האמיתי היה היסודות האפיסטמולוגיים של מדע הפעילות האנושית, והלגיטימיות הלוגית שלו. מחברים רבים, שיצאו מתוך מערכת אפיסטמולוגית שהחשיבה הפרקסאולוגית היתה זרה לה, ומתוך היגיון שהחשיב כמדעיים - פרט ללוגיקה ומתמטיקה - רק את מדעי הטבע האמפיריים ואת ההיסטוריה, ניסו להכחיש את הערך והתועלת של התאוריה הכלכלית. ההיסטוריציזם שאף להחליפה בהיסטוריה כלכלית; הפוזיטיביזם ראה בה מדע חברתי מדומה והמליץ להחליפה תוך אימוץ המבנה הלוגי ודפוסי המחקר של המכניקה של ניוטון. המשותף לשתי האסכולות היה דחייה גורפת של כל הישגי החשיבה הכלכלית. הכלכלנים לא יכלו לשתוק מול כל ההתקפות האלה.

הקיצוניות של ההשמצה הסיטונאית הזאת של הכלכלה פינתה את מקומה מהר מאד לניהיליזם גורף אפילו יותר. מאז ומעולם הניחו בני-האדם - בחשיבתם, בדיבורם, ובפעולתם - שהשכל האנושי הוא אחיד ובלתי ניתן לשינוי, וקיבלו זאת כעובדה שאין עליה עוררין. כל המחקר המדעי הושתת על הנחה זו. בדיונים על האופי האפיסטמולוגי של הכלכלה, המחברים, בפעם הראשונה בהיסטוריה, הכחישו גם את ההנחה הזאת. המרקסיזם, למשל, קובע שחשיבתו של האדם נקבעת על ידי השתייכותו המעמדית. לכל מעמד חברתי יש היגיון משלו. תוצר המחשבה לא יכול להיות אלא "מסווה אידאולוגי" של האינטרסים המעמדיים האנוכיים של החושב. משימתה של "הסוציולוגיה של הידע" היא להסיר את המסכה מפניהן של פילוסופיות ותאוריות מדעיות ולחשוף את ריקנותן ה"אידאולוגית". כלכלה היא המצאה "בורגנית", הכלכלנים הם "מלחכי פנכה" של הקפיטל. רק החברה חסרת המעמדות של האוטופיה הסוציאליסטית תדחה את השקרים ה"אידאולוגיים" ותציב במקומם את האמת.

את הפולילוגיזם הזה לימדו בהמשך גם בצורות נוספות. ההיסטוריציזם טוען שהמבנה הלוגי של המחשבה והפעולה האנושית נתון לשינוי במהלך ההתפתחות ההיסטורית. הפולילוגיזם הגזעי משייך לכל גזע היגיון משלו. ולבסוף ישנו האירציונליזם, הטוען כי ההיגיון ככזה אינו כשיר לבאר את הכוחות האירציונליים המכתיבים את ההתנהגות האנושית.

דוקטרינות מעין אלה מרחיקות לכת הרבה מעבר לגבולות הכלכלה. הן מטילות ספק לא רק בכלכלה ובפרקסאולוגיה, אלא גם בכל שאר הידע האנושי ובחשיבה האנושית בכלל. הן חלות גם על מתמטיקה ופיזיקה בנוסף לכלכלה. ולכן נראה שהמשימה להפריכן לא מוטלת על שום ענף יחיד של ידע, אלא על האפיסטמולוגיה והפילוסופיה. זה מהווה הצדקה לכאורה לגישתם של אותם כלכלנים שממשיכים בשקט את מחקריהם בלי לטרוח להתעסק בבעיות אפיסטמולוגיות ובהתנגדויות שמעלים הפולילוגיזם והאירציונליזם. לפיזיקאי לא אכפת אם מישהו משמיץ את התאוריות שלו כבורגניות, מערביות, או יהודיות; באותו האופן הכלכלן צריך להתעלם מהסחות דעת והשמצות. עליו לתת לכלבים לנבוח ולא להקדיש תשומת לב ליללותיהם. ראוי לו לזכור את מאמר שפינוזה: Sane sicut lux se ipsam et tenebras manifestat, sic veritas norma sui et falsi est.

למרות זאת, המצב בנוגע לכלכלה הוא לא לגמרי זהה כמו בנוגע למתמטיקה ולמדעי הטבע. הפולילוגיזם והאירציונליזם תוקפים את הפרקסאולוגיה והכלכלה. למרות שהם מנסחים את הצהרותיהם בצורה כללית כדי שיחולו על כל ענפי הידע, מה שבאמת ניצב לנגד עיניהם אלה הם מדעי הפעילות האנושית. הם אומרים שזו אשליה להאמין שמחקר מדעי יכול להשיג תוצאות שיהיו תקפות עבור אנשים מכל התקופות, הגזעים והמעמדות החברתיים, והם נהנים לגנות תאוריות פיזיקליות וביולוגיות מסוימות כבורגניות או מערביות. אבל אם פתרונן של בעיות פרקטיות דורש את יישומן של הדוקטרינות המושמצות האלה, הם שוכחים את ביקורתם. הטכנולוגיה של רוסיה הסובייטית משתמשת ללא היסוס בכל תוצאות המחקר של הפיזיקה, הכימיה והביולוגיה הבורגניות ממש כאילו הן תקפות עבור כל המעמדות. המהנדסים והרופאים הנאצים לא בחלו בשימוש בתאוריות, תגליות והמצאות של גזעים ואומות "נחותים". התנהגותם של אנשים מכל הגזעים, האומות, הדתות, הקבוצות הלשוניות, והמעמדות החברתיים מוכיחה בבירור שהם לא מאמצים את דוקטרינות הפולילוגיזם והאירציונליזם עד כמה שזה נוגע להיגיון, מתמטיקה ומדעי הטבע.

אך המצב שונה בתכלית בנוגע לפרקסאולוגיה ולכלכלה. המניע העיקרי לפיתוחן של הדוקטרינות פולילוגיזם, היסטוריציזם ואירציונליזם היה לספק הצדקה להתעלמות ממסקנות המחקר הכלכלי בעת קביעת המדיניות הכלכלית. הסוציאליסטים, הגזענים, הלאומנים והאטטיסטים נכשלו במאמציהם להפריך את התאוריות של הכלכלנים ולהוכיח את צדקת הדוקטרינות המזויפות של עצמם. תסכול זה בדיוק הוא שדחף אותם לשלול את היסודות הלוגיים והאפיסטמולוגיים עליהם מתבססת כל החשיבה האנושית הן בפעילויות היומיומיות והן במחקר המדעי.

אסור לפסול את ההתנגדויות הללו רק בגלל המניעים הפוליטיים שנתנו להן השראה. לשום מדען אין זכות להניח מראש שההתנגדות לתיאוריות שלו היא בהכרח חסרת בסיס, כיוון שמבקריו חדורי יצרים ומוטים מבחינה מפלגתית. חובה עליו לענות על כל ביקורת בלי שום התחשבות במניעים שבבסיסה או ברקע שלה. אסור לא פחות לעבור בשתיקה על הדעה שנשמעת לעתים קרובות, שתיאורמות הכלכלה תקפות רק תחת הנחות היפותטיות שאף פעם לא מתקיימות בחיים האמתיים, ולכן הן חסרות תועלת להבנת המציאות. באופן מוזר נראה שמספר אסכולות מקבלות את הדעה הזאת ובכל זאת ממשיכות בשקט לצייר את העקומות שלהן ולהרכיב את המשוואות שלהן. הם לא טורחים לחשוב על משמעות החשיבה שלהם והקשר בינה ובין עולם החיים והפעולה האמתיים.

זוהי, כמובן, גישה שלא ניתן להחזיק בה. המשימה הראשונה של כל מחקר מדעי היא לתאר ולהגדיר באופן ממצה את כל התנאים וההנחות תחתם טענותיו השונות אמורות להיות תקפות. זו טעות להציב את הפיזיקה כמודל ודפוס למחקר כלכלי. אבל אלה שמחוייבים לטעות הזאת היו צריכים ללמוד לפחות דבר אחד: ששום פיזיקאי מעולם לא האמין שההבהרה של חלק מההנחות והתנאים של משפטים פיזיקליים היא מחוץ לתחום המחקר הפיזיקלי. השאלה העיקרית עליה חייבת הכלכלה לענות היא מהו היחס בין טענותיה ובין המציאות של הפעולה האנושית שהבנתה היא מטרת המחקרים הכלכליים.

לכן זוהי חובתה של הכלכלה לעסוק ביסודיות בקביעה שמסקנותיה תקפות אך ורק לגבי המערכת הקפיטליסטית של התקופה הליברלית בתרבות המערבית, תקופה בת-חלוף שכבר הסתיימה. אין זה תפקידו של שום ענף ידע, אלא רק של הכלכלה, לבחון את כל ההתנגדויות שעולות מנקודות מבט שונות ביחס לשימושיות של טענות התאוריה הכלכלית בהסברת בעיות הפעולה האנושית. מערכת החשיבה הכלכלית חייבת להיבנות כך שתהיה חסינה כנגד כל ביקורת מצד האירציונליזם, ההיסטוריציזם, הפאנפיזיקליזם, הביהביוריזם וכל צורות הפולילוגיזם. זה מצב עניינים בלתי נסבל שבזמן שטיעונים חדשים מועלים באופן יומיומי כדי להראות את האבסורד וחוסר התועלת של הכלכלה, הכלכלנים מעמידים פנים שאינם שומעים דבר.

כבר לא מספיק לטפל בבעיות הכלכליות בתוך המסגרת המסורתית. צריך לבנות את התאוריה הקטלאקטית על יסודות איתנים של תאוריה כללית של הפעולה האנושית, פרקסאולוגיה. מהלך זה לא רק יגן עליה כנגד הרבה ביקורות כוזבות, אלא גם יבהיר בעיות רבות שעד כה אפילו לא הבחינו בהן די הצורך, קל וחומר שלא פתרו אותן בצורה ממצה. ביניהן, במיוחד, הבעיה היסודית של החישוב הכלכלי.

1. כלכלה ופרקסאולוגיה

מדע הכלכלה הוא הצעיר במדעים. במאתיים השנים האחרונות התפתחו אמנם מדעים רבים מתוך תחומי הידע שהכירו היוונים הקדמונים. אך מה שקרה בפועל הוא שחלקים מהידע שקודם לכן היו ממוקמים בתוך מערכת החקירה הישנה פשוט הפכו עתה לעצמאיים. שדה המחקר עבר חלוקת משנה מדוייקת יותר וטופל בשיטות חדשות; התגלו בתוכו אזורים שקודם לכן לא הבחינו בהם, ואנשים החלו לראות דברים מנקודות מבט שונות מאלו של קודמיהם. השדה עצמו לא התרחב. אבל הכלכלה פתחה בפני המדע האנושי תחום שקודם לכן לא היה נגיש ושמעולם לא חשבו עליו. התגלתה סדירות בהופעתן של תופעות השוק ובתלות ההדדית ביניהן, ותגלית זו חרגה מגבולות מערכת המחקר המסורתית. את הידע שהופק מכך לא ניתן היה לסווג כלוגיקה, מתמטיקה, פסיכולוגיה, פיזיקה או ביולוגיה.

פילוסופים היו להוטים מזה זמן רב לברר מהם היעדים אותם מנסה האל או הטבע להשיג במהלך ההיסטוריה האנושית. הם חיפשו אחר החוקים של גורל האנושות והתפתחותה. אבל אפילו אותם הוגים שמחקרם היה נטול כל נטייה תאולוגית נכשלו לחלוטין במאמציהם, כיוון שהיו מחוייבים לשיטת מחקר פגומה. הם עסקו באנושות כמכלול או במושגים כוללניים אחרים כמו אומה, גזע או כנסייה. הם קבעו בצורה שרירותית למדי את היעדים אליהם חייבת להוביל התנהגותן של אותן ישויות. אבל הם לא יכלו לענות באופן מניח את הדעת על השאלה מהם הגורמים שמכריחים את הפרטים הפועלים השונים להתנהג באופן שיבטיח את השגת המטרה אליה מכוונת ההתפתחות הבלתי נמנעת של הכלל. הם נאלצו לנקוט אמצעים נואשים: התערבות פלאית של הכוח העליון בין אם בצורת התגלות ישירה ובין אם באמצעות נביאים ומנהיגים מקודשים שליחי האל, הרמוניה קבועה מראש, גזירה קדומה, או פעולתה של "נשמת העולם" או "נשמת האומה" המיסטית והמופלאה. אחרים דיברו על "עורמת הטבע" שנטעה באדם דחפים שמניעים אותו ללא יודעין בדיוק לאורך המסלול בו רצה הטבע שינוע.

פילוסופים אחרים היו מציאותיים יותר. הם לא ניסו לנחש את התכניות של הטבע או האל. הם הסתכלו על עניינים אנושיים מנקודת המבט של הממשל. הם היו נחושים לקבוע כללים לפעילות פוליטית, מעין טכניקה של ממשל וניהול מדינה. מוחות ספקולטיביים הגו תוכניות שאפתניות של רפורמה מקיפה ובניה מחדש של החברה. הצנועים מביניהם הסתפקו באיסוף וסידור באופן שיטתי של תצפיות היסטוריות. אך כולם היו משוכנעים לחלוטין כי בהתרחשותם של האירועים החברתיים לא קיימת סדירות וקביעות של תופעות כמו זו שהתגלתה בהפעלת החשיבה האנושית ובהתרחשות התופעות הטבעיות. הם לא חיפשו את חוקי שיתוף הפעולה החברתי, כי הם חשבו שהאדם יכול לארגן את החברה כאוות נפשו. אם התנאים החברתיים לא הגשימו את משאלותיהם של מתקני העולם, אם האוטופיות שלהם התגלו כבלתי ניתנות למימוש, האשמה הוטלה על הכשל המוסרי של האדם. בעיות חברתיות נחשבו לבעיות אתיות. מה שנדרש כדי לבנות את החברה המושלמת, הם חשבו, היה מושלים טובים ואזרחים ישרים. עם אנשים מוסריים כל אוטופיה יכולה להתגשם.

הגילוי של התלות ההדדית הבלתי נמנעת בין תופעות השוק הביא לנטישת דעה זו. אובדי עצות, נאלצו האנשים להתמודד עם דרך הסתכלות חדשה על החברה. הם למדו לתדהמתם שיש נקודת מבט נוספת שאפשר להסתכל ממנה על הפעולות האנושיות מלבד טוב ורע, הוגן ולא הוגן, צודק ולא צודק. במהלך האירועים החברתיים רווחת סדירות של תופעות שהאדם חייב להתאים את פעולותיו אליה אם ברצונו להצליח. זה חסר תועלת לגשת אל עובדות חברתיות בגישה של צנזור שמאשר או פוסל דברים מנקודת מבט של תקנים שרירותיים למדי ושיפוטי ערך סובייקטיביים. יש לחקור את חוקי הפעילות האנושית ושיתוף הפעולה החברתי כפי שפיזיקאי חוקר את חוקי הטבע. פעילות אנושית ושיתוף פעולה חברתי נתפסים כמושא של מדע העוסק ביחסים נתונים, לא עוד כתחום נורמטיבי העוסק בדבר הראויים להתקיים--זו היתה מהפכה בעלת השלכות עצומות על הידע והפילוסופיה כמו גם על פעולה חברתית.

אף על פי כן, במשך למעלה ממאה שנה היו ההשפעות של שינוי רדיקלי זה בשיטות החשיבה מוגבלות ביותר, כיוון שאנשים האמינו שהן נוגעות אך ורק למקטע צר בתוך השדה הכולל של הפעילות האנושית, כלומר לתופעות השוק. הכלכלנים הקלאסיים נתקלו במהלך חקירותיהם במכשול אותו לא הצליחו להסיר: האנטינומיה המובהקת של הערכים. תאוריית הערך שלהם היתה פגומה, והכריחה אותם להגביל את טווח המדע שלהם. עד שלהי המאה ה-19 כלכלה פוליטית נותרה כמדע של ההיבטים "הכלכליים" של הפעילות האנושית, כתאוריה של עושר ואנוכיות. היא עסקה בפעולות אנושיות רק במידה שהן נובעות ממה שתואר - באופן מאד לא מספק - כמניע הרווח, והיא טענה שקיימות בנוסף גם פעולות אנושיות אחרות שהטיפול בהן הוא משימתם של מדעים אחרים. המהפך המחשבתי שהכלכלנים הקלאסיים החלו הושלם רק על ידי כלכלנים סובייקטיביסטים מודרניים, שהפכו את תורת מחירי השוק לתאוריה כללית של בחירה אנושית.

במשך זמן רב לא הצליחו בני האדם להבין שהמעבר מהתאוריה הקלאסית של הערך לתאוריה הסובייקטיבית של הערך הוא הרבה יותר מהחלפת תאוריה פחות מספקת של השוק בתאוריה מספקת יותר. התאוריה הכללית של בחירה והעדפה מכסה הרבה מעבר לתחום שכולל את טווח הבעיות הכלכליות כפי שהתוו הכלכלנים החל בקנטיון, יום, ואדם סמית וכלה בג'ון סטיוארט מיל. זו הרבה יותר מתאוריה שעוסקת רק "בצד הכלכלי" של מאמצי אנוש ובחתירת האדם להשיג סחורות ולשפר את רווחתו החומרית. זהו מדע שעוסק בכל סוג של פעילות אנושית. הבחירה קובעת את כל ההחלטות האנושיות. כאשר אדם מקבל החלטה הוא בוחר לא רק בין חפצים ושרותים שונים. כל הערכים האנושיים מוצעים לבחירה. כל המטרות וכל האמצעים, עניינים חומריים וגם אידאלים, הנעלה והבזוי, האצילי והנבזי, כולם נערכים בשורה אחת ונתונים להחלטה הבוחרת דבר אחד ופוסלת אחר. שום דבר שהאדם שואף לו או מבקש להימנע ממנו לא נשאר מחוץ לסידור הזה לפי סולם ייחודי של דירוג והעדפה. תורת הערך המודרנית מרחיבה את אופקי המדע ומגדילה את תחום הלימודים הכלכליים. מתוך הכלכלה הפוליטית של האסכולה הקלאסית מתפתחת התאוריה הכללית של הפעילות האנושית, פרקסאולוגיה[1]. הבעיות הכלכליות או הקטלאקטיות[2] משובצות בתוך מדע כללי יותר, וכבר לא ניתן לנתקן ממנו. כל טיפול בבעיות כלכליות כשלעצמן חייב להתחיל בפעולות של בחירה; הכלכלה הופכת לחלק, אמנם החלק המפותח ביותר עד כה, ממדע אוניברסלי יותר, פרקסאולוגיה.

--------

[1]המונח פרקסאולוגיה נטבע לראשונה ב 1890 על ידי Espinas. במאמרו "Les Origines de law technologies," Revue Philosophique, XVth year, XXX, 114-115 וספרו פורסם בפריז בשנת 1897, עם כותרת זהה.

[2] המונח קטאלקטיקס או מדע סחר החליפין נטבע לראשונה על ידי Whately בספרו Introductory Lectures on Political Economy (London, 1831), עמ' 6.