במדע החדש הכל נראה בעייתי. הוא היה נטע זר בתוך המערכת המסורתית של הידע; האנשים היו אובדי עצות ולא ידעו כיצד לסווג אותו ולהקצות לו את המקום הראוי. אך מצד שני הם היו משוכנעים שהכללת הכלכלה בקטלוג של הידע האנושי אינה דורשת סידור מחדש או הרחבה של המערכת כולה. הם חשבו שמערכת הסיווג שלהם שלמה. אם הכלכלה לא מוצאת שם את מקומה, האשמה יכולה להיות נעוצה רק בטיפול הבלתי מספק שהעניקו הכלכלנים לבעיות שלהם.
זוהי אי-הבנה מוחלטת של משמעות הוויכוחים בדבר המהות, הטווח והאופי הלוגי של הכלכלה, להתייחס אל הוויכוחים האלה בביטול, כאל פלפולים סכולסטיים של פרופסורים פדנטיים. זו טעות נפוצה לחשוב שבזמן שהפדנטים בזבזו דיבורים מיותרים על המתודה המתאימה ביותר, מדע הכלכלה עצמו, שהוא אדיש לוויכוחי הסרק הללו, המשיך בשקט בדרכו. במהלך ה-מתודנשטרייט (העימות המתודולוגי) בין הכלכלנים האוסטריים ובין כלכלני האסכולה ההיסטורית הפרוסית, שבחרו לעצמם את הכינוי המסוגנן "שומרי הראש האינטלקטואליים של בית הוהנצולרן (Hohenzollern)", ובדיונים בין האסכולה של ג'ון בייטס קלארק ובין הכלכלה המוסדית האמריקאית, מה שעמד על הפרק היה הרבה יותר מהשאלה איזה סוג של פרוצדורה הוא הפורה ביותר. הנושא האמיתי היה היסודות האפיסטמולוגיים של מדע הפעילות האנושית, והלגיטימיות הלוגית שלו. מחברים רבים, שיצאו מתוך מערכת אפיסטמולוגית שהחשיבה הפרקסאולוגית היתה זרה לה, ומתוך היגיון שהחשיב כמדעיים - פרט ללוגיקה ומתמטיקה - רק את מדעי הטבע האמפיריים ואת ההיסטוריה, ניסו להכחיש את הערך והתועלת של התאוריה הכלכלית. ההיסטוריציזם שאף להחליפה בהיסטוריה כלכלית; הפוזיטיביזם ראה בה מדע חברתי מדומה והמליץ להחליפה תוך אימוץ המבנה הלוגי ודפוסי המחקר של המכניקה של ניוטון. המשותף לשתי האסכולות היה דחייה גורפת של כל הישגי החשיבה הכלכלית. הכלכלנים לא יכלו לשתוק מול כל ההתקפות האלה.
הקיצוניות של ההשמצה הסיטונאית הזאת של הכלכלה פינתה את מקומה מהר מאד לניהיליזם גורף אפילו יותר. מאז ומעולם הניחו בני-האדם - בחשיבתם, בדיבורם, ובפעולתם - שהשכל האנושי הוא אחיד ובלתי ניתן לשינוי, וקיבלו זאת כעובדה שאין עליה עוררין. כל המחקר המדעי הושתת על הנחה זו. בדיונים על האופי האפיסטמולוגי של הכלכלה, המחברים, בפעם הראשונה בהיסטוריה, הכחישו גם את ההנחה הזאת. המרקסיזם, למשל, קובע שחשיבתו של האדם נקבעת על ידי השתייכותו המעמדית. לכל מעמד חברתי יש היגיון משלו. תוצר המחשבה לא יכול להיות אלא "מסווה אידאולוגי" של האינטרסים המעמדיים האנוכיים של החושב. משימתה של "הסוציולוגיה של הידע" היא להסיר את המסכה מפניהן של פילוסופיות ותאוריות מדעיות ולחשוף את ריקנותן ה"אידאולוגית". כלכלה היא המצאה "בורגנית", הכלכלנים הם "מלחכי פנכה" של הקפיטל. רק החברה חסרת המעמדות של האוטופיה הסוציאליסטית תדחה את השקרים ה"אידאולוגיים" ותציב במקומם את האמת.
את הפולילוגיזם הזה לימדו בהמשך גם בצורות נוספות. ההיסטוריציזם טוען שהמבנה הלוגי של המחשבה והפעולה האנושית נתון לשינוי במהלך ההתפתחות ההיסטורית. הפולילוגיזם הגזעי משייך לכל גזע היגיון משלו. ולבסוף ישנו האירציונליזם, הטוען כי ההיגיון ככזה אינו כשיר לבאר את הכוחות האירציונליים המכתיבים את ההתנהגות האנושית.
דוקטרינות מעין אלה מרחיקות לכת הרבה מעבר לגבולות הכלכלה. הן מטילות ספק לא רק בכלכלה ובפרקסאולוגיה, אלא גם בכל שאר הידע האנושי ובחשיבה האנושית בכלל. הן חלות גם על מתמטיקה ופיזיקה בנוסף לכלכלה. ולכן נראה שהמשימה להפריכן לא מוטלת על שום ענף יחיד של ידע, אלא על האפיסטמולוגיה והפילוסופיה. זה מהווה הצדקה לכאורה לגישתם של אותם כלכלנים שממשיכים בשקט את מחקריהם בלי לטרוח להתעסק בבעיות אפיסטמולוגיות ובהתנגדויות שמעלים הפולילוגיזם והאירציונליזם. לפיזיקאי לא אכפת אם מישהו משמיץ את התאוריות שלו כבורגניות, מערביות, או יהודיות; באותו האופן הכלכלן צריך להתעלם מהסחות דעת והשמצות. עליו לתת לכלבים לנבוח ולא להקדיש תשומת לב ליללותיהם. ראוי לו לזכור את מאמר שפינוזה: Sane sicut lux se ipsam et tenebras manifestat, sic veritas norma sui et falsi est.
למרות זאת, המצב בנוגע לכלכלה הוא לא לגמרי זהה כמו בנוגע למתמטיקה ולמדעי הטבע. הפולילוגיזם והאירציונליזם תוקפים את הפרקסאולוגיה והכלכלה. למרות שהם מנסחים את הצהרותיהם בצורה כללית כדי שיחולו על כל ענפי הידע, מה שבאמת ניצב לנגד עיניהם אלה הם מדעי הפעילות האנושית. הם אומרים שזו אשליה להאמין שמחקר מדעי יכול להשיג תוצאות שיהיו תקפות עבור אנשים מכל התקופות, הגזעים והמעמדות החברתיים, והם נהנים לגנות תאוריות פיזיקליות וביולוגיות מסוימות כבורגניות או מערביות. אבל אם פתרונן של בעיות פרקטיות דורש את יישומן של הדוקטרינות המושמצות האלה, הם שוכחים את ביקורתם. הטכנולוגיה של רוסיה הסובייטית משתמשת ללא היסוס בכל תוצאות המחקר של הפיזיקה, הכימיה והביולוגיה הבורגניות ממש כאילו הן תקפות עבור כל המעמדות. המהנדסים והרופאים הנאצים לא בחלו בשימוש בתאוריות, תגליות והמצאות של גזעים ואומות "נחותים". התנהגותם של אנשים מכל הגזעים, האומות, הדתות, הקבוצות הלשוניות, והמעמדות החברתיים מוכיחה בבירור שהם לא מאמצים את דוקטרינות הפולילוגיזם והאירציונליזם עד כמה שזה נוגע להיגיון, מתמטיקה ומדעי הטבע.
אך המצב שונה בתכלית בנוגע לפרקסאולוגיה ולכלכלה. המניע העיקרי לפיתוחן של הדוקטרינות פולילוגיזם, היסטוריציזם ואירציונליזם היה לספק הצדקה להתעלמות ממסקנות המחקר הכלכלי בעת קביעת המדיניות הכלכלית. הסוציאליסטים, הגזענים, הלאומנים והאטטיסטים נכשלו במאמציהם להפריך את התאוריות של הכלכלנים ולהוכיח את צדקת הדוקטרינות המזויפות של עצמם. תסכול זה בדיוק הוא שדחף אותם לשלול את היסודות הלוגיים והאפיסטמולוגיים עליהם מתבססת כל החשיבה האנושית הן בפעילויות היומיומיות והן במחקר המדעי.
אסור לפסול את ההתנגדויות הללו רק בגלל המניעים הפוליטיים שנתנו להן השראה. לשום מדען אין זכות להניח מראש שההתנגדות לתיאוריות שלו היא בהכרח חסרת בסיס, כיוון שמבקריו חדורי יצרים ומוטים מבחינה מפלגתית. חובה עליו לענות על כל ביקורת בלי שום התחשבות במניעים שבבסיסה או ברקע שלה. אסור לא פחות לעבור בשתיקה על הדעה שנשמעת לעתים קרובות, שתיאורמות הכלכלה תקפות רק תחת הנחות היפותטיות שאף פעם לא מתקיימות בחיים האמתיים, ולכן הן חסרות תועלת להבנת המציאות. באופן מוזר נראה שמספר אסכולות מקבלות את הדעה הזאת ובכל זאת ממשיכות בשקט לצייר את העקומות שלהן ולהרכיב את המשוואות שלהן. הם לא טורחים לחשוב על משמעות החשיבה שלהם והקשר בינה ובין עולם החיים והפעולה האמתיים.
זוהי, כמובן, גישה שלא ניתן להחזיק בה. המשימה הראשונה של כל מחקר מדעי היא לתאר ולהגדיר באופן ממצה את כל התנאים וההנחות תחתם טענותיו השונות אמורות להיות תקפות. זו טעות להציב את הפיזיקה כמודל ודפוס למחקר כלכלי. אבל אלה שמחוייבים לטעות הזאת היו צריכים ללמוד לפחות דבר אחד: ששום פיזיקאי מעולם לא האמין שההבהרה של חלק מההנחות והתנאים של משפטים פיזיקליים היא מחוץ לתחום המחקר הפיזיקלי. השאלה העיקרית עליה חייבת הכלכלה לענות היא מהו היחס בין טענותיה ובין המציאות של הפעולה האנושית שהבנתה היא מטרת המחקרים הכלכליים.
לכן זוהי חובתה של הכלכלה לעסוק ביסודיות בקביעה שמסקנותיה תקפות אך ורק לגבי המערכת הקפיטליסטית של התקופה הליברלית בתרבות המערבית, תקופה בת-חלוף שכבר הסתיימה. אין זה תפקידו של שום ענף ידע, אלא רק של הכלכלה, לבחון את כל ההתנגדויות שעולות מנקודות מבט שונות ביחס לשימושיות של טענות התאוריה הכלכלית בהסברת בעיות הפעולה האנושית. מערכת החשיבה הכלכלית חייבת להיבנות כך שתהיה חסינה כנגד כל ביקורת מצד האירציונליזם, ההיסטוריציזם, הפאנפיזיקליזם, הביהביוריזם וכל צורות הפולילוגיזם. זה מצב עניינים בלתי נסבל שבזמן שטיעונים חדשים מועלים באופן יומיומי כדי להראות את האבסורד וחוסר התועלת של הכלכלה, הכלכלנים מעמידים פנים שאינם שומעים דבר.
כבר לא מספיק לטפל בבעיות הכלכליות בתוך המסגרת המסורתית. צריך לבנות את התאוריה הקטלאקטית על יסודות איתנים של תאוריה כללית של הפעולה האנושית, פרקסאולוגיה. מהלך זה לא רק יגן עליה כנגד הרבה ביקורות כוזבות, אלא גם יבהיר בעיות רבות שעד כה אפילו לא הבחינו בהן די הצורך, קל וחומר שלא פתרו אותן בצורה ממצה. ביניהן, במיוחד, הבעיה היסודית של החישוב הכלכלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה