פעולה אנושית היא התנהגות תכליתית. אפשר גם לומר: פעולה היא רצון שבא לידי מימוש, היא חתירה לעבר מטרות ויעדים, היא תגובתו המשמעותית של האני לגירויים ולתנאים של סביבתו, היא הסתגלות מודעת של אדם למצב היקום שקובע את חייו. ניסוחים אלה יכולים להבהיר את ההגדרה שניתנה ולמנוע אי-הבנות אפשריות. אבל ההגדרה עצמה מספיקה ואינה דורשת הערות משלימות.
התנהגות מודעת או תכליתית נמצאת בניגוד חד להתנהגות בלתי-מודעת, דהיינו רפלקסים ותגובות בלתי-רצוניות של התאים והעצבים של הגוף לגירויים. אנשים לפעמים מוכנים להאמין שהגבולות בין ההתנהגות המודעת והתגובה הבלתי-רצונית של הכוחות הפועלים בתוך גוף האדם הם פחות או יותר מטושטשים. זה נכון במידה מסויימת רק באותם מקרים בהם קשה לקבוע האם יש להחשיב התנהגות מסויימת כרצונית או לא. אבל ההבדל בין מודעות לחוסר מודעות, לעומת זאת, הוא חד וניתן לקביעה ברורה.
ההתנהגות הבלתי-מודעת של האברים והתאים של הגוף מהווה עבור האני הפועל מידע לא פחות מכל עובדה אחרת של העולם החיצוני. האדם הפועל חייב לקחת בחשבון את כל מה שקורה בתוך גופו כמו גם מידע נוסף כגון מזג האוויר או היחס של שכניו. ישנם כמובן שוליים מסוימים בהם התנהגות רצונית יכולה לנטרל את השפעתם של גורמים גופניים. ניתן, עד גבול מסוים, להשיג שליטה על הגוף. אדם יכול לפעמים להצליח בזכות כוח רצונו להתגבר על מחלה, לפצות על פגם גופני מולד או נרכש, או לדכא רפלקסים. עד כמה שזה אפשרי, זה מרחיב את שדה הפעולה התכליתית. אם אדם נמנע מלשלוט בתגובה הבלתי-רצונית של תאים ומרכזי עצבים, למרות שהיה ביכולתו לעשות זאת, התנהגותו מנקודת המבט שלנו היא תכליתית.
התחום בו עוסק המדע שלנו הוא הפעולה האנושית, ולא האירועים הפסיכולוגיים שמסתיימים בפעולה. זה בדיוק מה שמבדיל בין התאוריה הכללית של הפעולה האנושית, פרקסאולוגיה, ובין פסיכולוגיה. נושא המחקר הפסיכולוגי הוא האירועים הפנימיים שגורמים או יכולים לגרום לפעולה מוגדרת. נושא הפרקסאולוגיה הוא הפעולות ככאלה. זה גם קובע את היחס בין הפרקסאולוגיה ובין המושג הפסיכואנליטי "תת-מודע". גם הפסיכואנליזה, שהיא סוג של פסיכולוגיה, אינה חוקרת את הפעולות אלא את הכוחות והגורמים שדוחפים אדם לעבר פעולה מוגדרת. התת-מודע הפסיכואנליטי הוא קטגוריה פסיכולוגית ולא פרקסאולוגית. בין אם פעולה מסויימת נובעת מחשיבה צלולה, ובין אם מזכרונות נשכחים ותשוקות מודחקות שכביכול מנחים את הרצון ממחוזות חבויים, זה לא משפיע על טבע הפעולה. הרוצח, שדחף בלתי-מודע (האיד) מניע אותו לבצע את זממו, והאדם הנוירוטי, שהתנהגותו החריגה נראית פשוט חסרת משמעות לעין בלתי-מאומנת, שניהם פועלים; הם, כמו כל אחד אחר, שואפים ליעדים מסוימים. לזכותה של הפסיכואנליזה ייאמר שהיא הראתה שגם להתנהגות של חולי-הנפש והפסיכופתים יש משמעות, שגם הם פועלים ושואפים ליעדים, למרות שאנו, שמחשיבים את עצמנו נורמליים ושפויים, מכנים את ההיגיון שמאחורי בחירת המטרות שלהם חסר-פשר, ואת האמצעים שהם נוקטים - מנוגדים למטרה.
המושג "בלתי-מודע" כפי שהוא משמש בפרקסאולוגיה והמושגים "תת-מודע" ו"לא-מודע" כפי שהפסיכואנליטיקאים משתמשים בהם שייכים לשתי מערכות שונות של מחשבה ומחקר. הפרקסאולוגיה, לא פחות מענפי ידע אחרים, חייבת הרבה לפסיכואנליזה. ודווקא בגלל זה חשוב להיות מודעים לקו שמפריד בין פרקסאולוגיה לפסיכואנליזה.
פעולה אינה רק מתן העדפה. האדם מראה העדפה גם במצבים בהם דברים ואירועים הם בלתי-נמנעים או נחשבים לכאלה. כך שאדם יכול להעדיף אור שמש על פני גשם ולקוות שהשמש תפזר את העננים. מי שרק רוצה ומייחל אינו משפיע בפועל על מהלך האירועים ועל עיצוב גורלו. אבל האדם הפועל בוחר, מחליט, ומנסה להגיע למטרה. בין שני דברים אותם הוא לא יכול לקבל בה בעת הוא בוחר אחד ומוותר על משנהו. פעולה כוללת אפוא תמיד הן לקיחה והן ויתור.
להביע משאלות ותקוות ולהודיע על פעולות מתוכננות, אלה יכולים להיות סוגים של פעולות במידה שהם עצמם מכוונים להשגת מטרה מסויימת. אבל אין לבלבל ביניהם ובין הפעולות אליהן הם מתייחסים. הם לא זהים לפעולות שעליהן הם מכריזים, ממליצים או שאותן הם פוסלים. פעולות הן דבר אמיתי. מה שנחשב הוא מכלול ההתנהגות של אדם, ולא דיבוריו על פעולות שתוכננו אך לא בוצעו. מצד שני יש להבדיל בין פעולה ובין שימוש בעמל. פעולה פירושה שימוש באמצעים כדי להשיג מטרות. ככלל, אחד האמצעים בהם נעשה שימוש הוא עמלו של האדם הפועל. אך לא תמיד זה כך. בתנאים מיוחדים כל שנחוץ הוא מלה אחת. מי שמחלק פקודות או איסורים יכול לפעול בלי להשקיע שום עמל. לדבר או לא לדבר, לחייך או להישאר רציני, אלה יכולות להיות פעולות. לצרוך ולהנות הן פעולות לא פחות מאשר להימנע מצריכה או הנאה זמינות.
כתוצאה מכך, פרקסאולוגיה אינה מבדילה בין אדם "פעיל"או אנרגטי ובין אדם "פסיבי" או עצלן. האדם הנמרץ הפועל בחריצות לשיפור מצבו פועל לא פחות ולא יותר מהאדם חסר האנרגיה שמקבל בעצלתיים את הדברים כפי שהם מתרחשים. שכן גם לא לעשות כלום ולהתבטל הן פעולות, גם הן קובעות את מהלך העניינים. בכל מקום בו מתקיימים התנאים להתערבות אנושית, האדם פועל, בין אם הוא מתערב או נמנע מהתערבות. מי שממשיך לסבול מדבר שהיה יכול לשנותו פועל לא פחות ממי שמתערב על מנת לקבל תוצאה אחרת. אדם שנמנע מלהשפיע על תפקודם של גורמים גופניים ואינסטינקטיביים עליהם היה יכול להשפיע גם הוא פועל. פעולה אינה רק עשייה אלא באותה מידה גם הימנעות ממה שהיה ניתן לעשות.
ניתן לומר שפעולות הן הביטוי החיצוני של רצון האדם. אבל זה לא יוסיף דבר לידע שלנו. שכן למונח רצון אין משמעות מלבד כושרו של האדם לבחור בין מצבי עניינים שונים, להעדיף אחד, לוותר על השני, ולהתנהג בהתאם להחלטה שהתקבלה על ידי התבייתות על המצב הנבחר וזניחת השני.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה