4. רציונליות ואי-רציונליות; סובייקטיביזם ואובייקטיביות במחקר פרקסאולוגי

פעולה אנושית היא - בהכרח - תמיד רציונלית. ולכן המונח "פעולה רציונלית" הוא פלאונאסטי וככזה חייב להידחות. ביחס למטרה הסופית של הפעולה, המונחים רציונלי ואי-רציונלי הם בלתי הולמים וחסרי משמעות. המטרה הסופית של הפעולה היא תמיד סיפוקן של אי-אילו תשוקות של האדם הפועל. היות ואף אחד לא מסוגל לשים את שיפוטי הערך הסובייקטיביים של עצמו במקום אלה של האדם הפועל, זוהי יומרת שווא להעביר שיפוט על מטרות ורצונות של אחרים. איש אינו מוסמך להכריז מה יהפוך אדם אחר ליותר מאושר או פחות ממורמר. המבקר, או שהוא מספר לנו מה הוא מאמין שהיה שם לעצמו למטרה אילו נמצא במקומו של הזולת; או שהוא מכריז, בהתנשאות רודנית שמבטלת בשמחה את רצונו ושאיפותיו של הזולת, איזה מצב של הזולת היה מתאים יותר לעצמו, למבקר.

נהוג לקרוא לפעולה "אי-רציונלית" אם היא נועדה, במחיר של ויתור על יתרונות "חומריים" ומוחשיים, להשיג סיפוקים "אידאליים" או "גבוהים יותר". במובן זה אנשים אומרים, למשל - לפעמים בהערכה ולפעמים בביקורת - שאדם שמקריב את חייו, בריאותו או כספו כדי להשיג דברים "נעלים" - כמו נאמנות לעקרונותיו הדתיים, הפילוסופיים, והפוליטיים או החרות והשגשוג של עמו - מונע על ידי שיקולים אי-רציונליים. אולם, החתירה למטרות נעלות היא לא יותר ולא פחות רציונלית או אי-רציונלית מאשר החתירה למטרות אנושיות אחרות. זו טעות להניח שהרצון להשיג את אמצעי המחיה והבריאות הבסיסיים הוא יותר רציונלי, טבעי, או מוצדק מהרצון להשיג טובין או שרותים אחרים. נכון שהתיאבון למזון ולחום משותף לבני-אדם וליונקים אחרים, ושבדרך כלל אדם שאין לו מזון ומחסה מרכז את מאמציו בסיפוק צרכים דחופים אלה ולא כל כך מתעניין בדברים אחרים. הדחף לחיות, להישאר בחיים ולנצל כל הזדמנות לחזק את כוחות החיים, זהו מאפיין יסודי וקדום של החיים, שמצוי בכל יצור חי. אבל כניעה לדחף הזה - אצל האדם - היא לא צורך בלתי נמנע.

בעוד שכל שאר בעלי החיים מונעים ללא סייג על ידי הדחף להישאר בחיים ועל ידי הדחף להתרבות, לאדם יש כוח לשלוט אפילו על דחפים אלה. הוא יכול לשלוט גם בתשוקותיו המיניות וגם ברצון שלו לחיות. הוא יכול לוותר על חייו כאשר התנאים היחידים בהם הוא יכול להישאר בחיים נראים לו בלתי נסבלים. האדם מסוגל למות למען מטרה או להתאבד. לחיות, עבור האדם, זו תוצאה של בחירה, של שיפוט-ערך.

הוא הדין לגבי הרצון לחיות חיי שפע. עצם קיומם של מתנזרים, ושל אנשים שדוחים רווחים חומריים לטובת דבקות ברעיונותיהם ושמירה על כבודם העצמי מהווה ראייה לכך שהמרדף אחר רווחה חומרית אינו בלתי-נמנע, אלא תוצאה של בחירה. כמובן, הרוב המוחלט מעדיפים חיים על פני מוות ועושר על פני עוני.

זה שרירותי להגדיר רק את סיפוק הצרכים הפיזיולוגיים של הגוף כ"טבעי" ולכן "רציונלי", ואת כל השאר כ"מלאכותי" ולכן "אי-רציונלי". הטבע האנושי מתאפיין בכך שהאדם מחפש לא רק מזון, מחסה, וזוגיות כמו שאר בעלי החיים, אלא גם סוגים אחרים של סיפוק. לבני-האדם יש רצונות וצרכים אנושיים, שאנו יכולים לכנותם "גבוהים יותר" מאלה שמשותפים לו וליונקים אחרים.

כאשר מדובר באמצעים שנבחרים כדי להשיג מטרות, מהמונחים רציונלי ואי-רציונלי משתמע שיפוט לגבי היעילות וההתאמה של התהליך בו נעשה שימוש. המבקר מאשר או מבקר את האמצעי תוך התמקדות בשאלה האם הוא המתאים ביותר להשגת המטרה או לא. זו עובדה ידועה שהחשיבה האנושית אינה חסינה מטעויות, ושבני-האדם שוגים לעיתים קרובות בבחירה ויישום של אמצעים. פעולה שאינה מתאימה למטרה המבוקשת אינה עומדת בציפיות. היא נוגדת את המטרה אבל היא רציונלית, דהיינו היא תוצאה של שיקול-דעת סביר - אם כי מוטעה - וניסיון - אמנם כושל - להגיע ליעד מסוים. לפני מאה שנה הרופאים השתמשו בשיטות מסוימות לטיפול במחלת הסרטן, שהרופאים בני-זמננו דוחים. הם פעלו - מנקודת המבט של הפתולוגיה המודרנית - מתוך הנחיות גרועות ולכן היו בלתי-יעילים. אבל הם לא התנהגו בצורה אי-רציונלית; הם עשו כמיטב יכולתם. סביר להניח שבעוד מאה שנה יהיו לרופאים שיטות יעילות יותר לטיפול במחלה זו. הם יהיו יעילים יותר אבל לא רציונליים יותר מהרופאים שלנו.

ההפך מפעולה אינו התנהגות אי-רציונלית, אלא תגובה בלתי-רצונית לגירויים מצד האברים והאינסטינקטים של הגוף שאינם נשלטים על ידי כוח הרצון של האדם בו מדובר. על אותו גירוי האדם יכול להגיב בתנאים מסוימים הן בצורה בלתי-רצונית והן בפעולה. אם אדם סופג רעל, גופו מגיב על ידי כוחות ההגנה כנגד רעלים; בנוסף יכול האדם לנקוט פעולה ולהתערב על ידי נטילת סם-נגד.

באשר לבעיה שנוגעת לניגודים הללו, רציונלי ואי-רציונלי, אין שום הבדל בין מדעי הטבע למדעי החברה. המדע הוא תמיד רציונלי, וכך הוא חייב להיות. מדע הוא המאמץ להשיג תפיסה שכלית של תופעות היקום על ידי סידור שיטתי של כלל הידע הקיים. אולם, כפי שצוין קודם, ניתוח הדברים למרכיביהם חייב במוקדם ובמאוחר להגיע לנקודה ממנה אי אפשר להמשיך. השכל האנושי אינו מסוגל אפילו לדמיין סוג של ידע שאינו מוגבל על ידי נתון סופי כלשהו שהוא בלתי-נגיש להמשך ניתוח ורדוקציה. השיטה המדעית המביאה את השכל עד לנקודה זאת היא רציונלית לחלוטין. את הנתון הסופי אפשר לכנות עובדה אי-רציונלית.

היום זה באופנה להטיל דופי במדעי החברה על היותם רציונליים באופן טהור. ההתנגדות הפופולרית ביותר המועלית נגד הכלכלה היא שהיא מתעלמת מהאי-רציונליות של החיים והמציאות ומנסה לאכוף תבניות רציונליות יבשות ואבסטרקציות חסרות חיים על המגוון האינסופי של התופעות. שום ביקורת אינה יכולה להיות מגוחכת יותר מזו. כמו כל ענף ידע הכלכלה הולכת עד לאן שהאמצעים הרציונליים מסוגלים לשאת אותה. ואז היא עוצרת על ידי קביעת העובדה שהיא נתקלה בנתון סופי, דהיינו תופעה שאינה ניתנת - לפחות במצב הנוכחי של הידע - לניתוח נוסף.

טענות הפרקסאולוגיה והכלכלה תקפות עבור כל פעולה אנושית בלי קשר למניעים, לסיבות, וליעדים שעומדים בבסיסה. שיפוטי הערך הסופיים והמטרות הסופיות של הפעולה האנושית נתונים לכל סוג של חקירה מדעית; הם אינם ניתנים לשום ניתוח נוסף. הפרקסאולוגיה עוסקת בדרכים ובאמצעים שנבחרים להשגת היעדים הסופיים הללו. נושא מחקרה הוא אמצעים, לא מטרות.

במובן זה אנחנו מדברים על הסובייקטיביזם של המדע הכללי של הפעולה האנושית. הוא לוקח את המטרות הסופיות הנבחרות על ידי האדם הפועל כנתונים, הוא ניטרלי לגמרי לגביהם, ונמנע מלהביע כל שיפוט ערכי. התקן היחיד המיושם בו הוא לגבי השאלה האם האמצעים הנבחרים מתאימים להשגת המטרה המבוקשת או לא. אם אבדמוניזם אומר אושר, אם תועלתנות וכלכלה אומרים תועלת, אנו חייבים לפרש את המושגים הללו באופן סובייקטיביסטי בתור מה שהאדם הפועל שואף אליו כי הוא רצוי בעיניו. פורמליזם זה, בו נעוצה הקידמה של המשמעות העכשווית של אבדמוניזם, הדוניזם, ותועלתנות, בניגוד למשמעות החומרנית הקדומה, ובו נעוצה גם הקידמה של תאוריית הערך הסובייקטיביסטית המודרנית להבדיל מתאוריית הערך האובייקטיביסטית כפי שהיא מבוארת על ידי הכלכלה המדינית הקלאסית. ובאותה העת, דווקא בסובייקטיביזם הזה נעוצה האובייקטיביות של המדע שלנו. בשל היותו סובייקטיביסטי, ולוקח את שיפוטי הערך של האדם הפועל כנתונים סופיים שאינם פתוחים לשום בחינה ביקורתית נוספת, הוא עצמו נמצא מעל לכל הפלוגתות והסיעות, הוא אדיש לעימותים בין כל האסכולות של הדוגמות והדוקטרינות האתיות, הוא חף מהערכות ומדעות ושיפוטים קדומים, והוא תקף אוניברסלית ואנושי באופן מלא וברור.

--------------

[6] On the errors involved in the iron law of wages see below, pp. 603 f.; on the misunderstanding of the Malthusian theory see below, pp. 667-672.

[7] We shall see later (pp. 49-58) how the empirical social sciences deal with the ultimate given.

--------------

3. פעולה אנושית כנתון המוחלט

מאז ומעולם היו בני-האדם להוטים להכיר את המניע הראשוני, הסיבה לכל הוויה ולכל שינוי, הישות היסודית ממנה נובע הכל ושהינה סיבת עצמה. המדע צנוע יותר. הוא מודע לגבולותיו של השכל האנושי ושל החיפוש האנושי אחר ידע. הוא שם לו למטרה להתחקות אחר הסיבה לכל תופעה. אבל הוא מבין שהמאמצים הללו בהכרח ייתקלו במכשול בלתי-עביר. ישנן תופעות שלא ניתן לנתחן ולהעמידן על תופעות אחרות. הן הנתונים המוחלטים. התקדמות המחקר המדעי אולי תצליח להראות שמשהו שקודם לכן נחשב כנתון מוחלט דווקא ניתן לפירוק למרכיבים. אבל תמיד יהיו כמה תופעות בלתי ניתנות לפירוק ולניתוח, כמה נתונים מוחלטים.

מוניזם מלמד כי יש רק תמצית כוללת אחת, דואליזם - שיש שתיים, פלורליזם - שיש הרבה. אין טעם לריב על הבעיות האלה. ויכוחים מטאפיזיים כאלה אף פעם אינם מסתיימים. המצב הנוכחי של הידע אינו מספק לנו את האמצעים להכריע בהם על ידי פתרון שכל אדם הגיוני יהיה חייב לראותו כמספק.

מוניזם מטריאליסטי טוען שמחשבות ונטיות אנושיות הן תוצר פעילותם של אברי גוף: תאי המוח והעצבים. המחשבה האנושית, הרצון והפעולה נוצרים אך ורק על ידי תהליכים חומריים שיום אחד יוסברו לחלוטין על ידי שיטות המחקר הפיזיקלי והכימי. גם זו הינה השערה מטאפיזית, למרות שתומכיה חושבים אותה לאמת מדעית בלתי-ניתנת להפרכה.

דוקטרינות שונות הוצעו כדי להסביר את הקשר בין השכל והגוף. אלה הם ניחושים בלבד ללא כל התייחסות לעובדות נצפות. כל מה שניתן לומר בוודאות הוא שישנם קשרים בין תהליכים מנטליים ופיזיולוגיים. באשר לטבעו והתנהלותו של הקשר הזה ידוע לנו מעט מאוד, אם בכלל.

שיפוטי ערך קונקרטיים ופעולות אנושיות מוגדרות אינם פתוחים לניתוח נוסף. יהיה זה סביר להניח או להאמין שהם תלויים ונקבעים באופן מוחלט על ידי הגורמים להם. אבל כל עוד איננו יודעים כיצד עובדות חיצוניות - פיזיות ופיזיולוגיות - מייצרות בשכל האנושי מחשבות ורצונות מוגדרים המחוללים מעשים קונקרטיים, אנו נתקלים בדואליזם מתודולוגי בלתי פתיר. במצב הנוכחי של הידע שלנו הצהרות היסוד של הפוזיטיביזם, המוניזם והפאנפיזיקליזם אינן אלא הנחות מטאפיזיות בעלמא, נטולות כל יסוד מדעי, וחסרות משמעות ותוחלת למחקר מדעי. השכל והניסיון מראים לנו שני עולמות נפרדים: העולם החיצוני של תופעות פיזיות, כימיות, ופיזיולוגיות והעולם הפנימי של מחשבה, רגש, הערכה, ופעולה תכליתית. אין גשר שמקשר - נכון להיום - בין שני העולמות. אירועים חיצוניים זהים מביאים לפעמים לתגובות אנושיות שונות, ואירועים חיצוניים שונים מביאים לעיתים לאותה תגובה אנושית. איננו יודעים מדוע.

היות שזהו מצב העניינים אין לנו ברירה אלא להימנע משיפוט לגבי הצהרות היסוד של המוניזם והמטריאליזם. אנחנו יכולים להאמין או לא להאמין שמדעי הטבע יצליחו יום אחד להסביר את היווצרותם של רעיונות, שיפוטי ערך, ופעולות מוגדרים באותה דרך בה הם מסבירים את היווצרותה של תרכובת כימית כתוצאה הכרחית ובלתי נמנעת של צרוף מסוים של יסודות. עד אז עלינו להסכין עם דואליזם מתודולוגי.

הפעילות האנושית היא אחד הגורמים המחוללים שינוי. היא רכיב בתוך הפעילות וההשתנות של הקוסמוס. על כן היא מושא לגיטימי של מחקר מדעי. היות ולא ניתן - לפחות לא בתנאים הנוכחיים - להתחקות צעד אחר צעד אחר הגורמים לה, חייבים להחשיב אותה כנתון סופי וחייבים לחקור אותה בהתאם.

נכון שהשינויים שמחוללת הפעילות האנושית זעומים בהשוואה להשפעתם של הכוחות הקוסמיים האדירים. מנקודת המבט של הנצח והיקום האינסופי האדם אינו אלא גרגיר זעיר. אבל עבור האדם הפעילות האנושית ותהפוכותיה הם הדבר האמתי. פעולה היא התמצית של טבעו וקיומו, האמצעי שלו לשמור על חייו ולהעלות את עצמו מעל לרמתם של הצמחים ובעלי החיים. יהיו המאמצים האנושיים בני-חלוף כאשר יהיו, עבור האדם ועבור מדעי האדם הם בעלי חשיבות עליונה.

2.התנאים המקדימים לפעולה אנושית

אנו קוראים "שביעות רצון" או "סיפוק" לאותו מצב של בן-אדם שאינו מוביל ואינו יכול להוביל לשום פעולה. האדם הפועל להוט להחליף מצב עניינים מספק פחות במצב עניינים מספק יותר. מוחו מדמיין תנאים שמתאימים לו יותר, ופעולותיו מכוונות להגשמת המצב הרצוי הזה. התמריץ שדוחף אדם לפעול הוא תמיד איזה חוסר נוחות. לאדם שמרוצה לגמרי ממצב העניינים שלו לא יהיה שום תמריץ לשנות דברים. לא יהיו לו רצונות או תשוקות; הוא יהיה מאושר לחלוטין. הוא לא יפעל; הוא פשוט יחיה חופשי מדאגה.

אבל כדי לגרום לאדם לפעול, חוסר נוחות ודימוי של מצב מספק יותר אינם מספיקים. נדרש תנאי שלישי: הציפייה שלהתנהגות התכליתית יהיה כוח להסיר או לפחות להקל את חוסר הנוחות שהוא מרגיש. בהיעדר תנאי זה שום פעולה אינה סבירה. האדם חייב להיכנע לבלתי-נמנע. עליו להשלים עם הגורל.

אלה הם התנאים הכלליים לפעולה אנושית. האדם הוא הישות שחיה בכפוף לתנאים אלה. הוא לא רק homo sapiens, אלא לא פחות מכך homo agens. ישויות ממוצא אנושי שכתוצאה מפגמים מולדים או נרכשים אינן מסוגלות לפעול (במובן הפשוט של המונח ולא רק במובן המשפטי) הן באופן מעשי לא אנושיות. למרות שהחוקים והביולוגיה מחשיבים אותן כבני אדם, חסר להן המאפיין המהותי של האנושות. גם הרך הנולד אינו ישות פועלת. הוא עדיין לא עבר את מלוא הדרך מהתעברות ועד לפיתוח מלא של תכונותיו האנושיות. אבל בסוף ההתפתחות הזאת הוא הופך לישות פועלת.

אודות האושר

בשפת היומיום אנו מכנים אדם "מאושר" אם הצליח להשיג את מטרותיו. תיאור הולם יותר של מצבו יהיה שהוא מאושר יותר מכפי שהיה לפני כן. עם זאת, אין התנגדות תקפה לשימוש במונח פעולה אנושית באופן שמגדיר אותו כרדיפה אחר האושר.

אבל עלינו להימנע משגיאות נפוצות. המטרה המהותית של פעולה אנושית היא תמיד לספק את תשוקתו של האדם הפועל. אין שום תקן שקובע אם סיפוק הוא גדול יותר או קטן יותר מלבד שיפוטי ערך אינדיבידואליים, שמשתנים מאדם לאדם וכן אצל אותו אדם בזמנים שונים. מה שגורם לאדם להרגיש לא-בנוח או פחות לא-בנוח נקבע על ידיו מתוך התקן של רצונו ושיפוטו, מתוך הערכתו האישית והסובייקטיבית. אין לאף אחד יכולת או סמכות לקבוע מה יהפוך את שכנו למאושר יותר.

לקבוע עובדה זו אין פירושו להתייחס בדרך כלשהי לניגודים אגואיזם ואלטרואיזם, מטריאליזם ואידאליזם, אינדיבידואליזם וקולקטיביזם, אתאיזם ודת. יש אנשים שמטרתם היחידה היא לשפר את מצבם האישי בלבד. יש אנשים אחרים שמודעותם לצרות של זולתם גורמת להם אותה חוסר-נוחות ואפילו יותר חוסר-נוחות מאשר הרצונות של עצמם. יש אנשים שאינם חושקים בדבר זולת סיפוק תשוקתם ליחסי-מין, אוכל, שתייה, בתים נאים, ודברים חומריים נוספים. אבל לאנשים אחרים אכפת יותר מסיפוקים שבדרך כלל נקראים "גבוהים" או "אידאלים". יש פרטים שלהוטים להתאים את פעולותיהם לדרישות של שיתוף הפעולה החברתי; ישנם, מצד שני, מרדנים שקוראים תיגר על הכללים של חיי החברה. יש אנשים שבעיניהם המטרה הראשית של חיי העולם הזה היא לשמש כהכנה לחיי אושר עילאי בעולם הבא. ויש אנשים אחרים שאינם מאמינים בהנחיותיה של שום דת ואינם מניחים לפעולותיהם להיות מושפעות מהנחיות אלה.

הפרקסאולוגיה אדישה למטרות הסופיות של הפעולות. ממצאיה תקפים עבור כל סוגי הפעולות ללא קשר ליעד המבוקש. היא מדע של האמצעים ולא של המטרות. היא משתמשת במונח אושר במובן פורמלי טהור. במונחי הפרקסאולוגיה הטענה: המטרה היחידה של האדם היא להשיג אושר, היא טאוטולוגיה. לא נובעת ממנה שום טענה אודות מצב העניינים ממנו האדם מצפה לאושר.

הרעיון שהתמריץ לפעילות האנושית הוא תמיד איזו אי-נוחות ושמטרתה היא תמיד להסיר את אי-הנוחות הזאת עד כמה שניתן, כלומר, לגרום לאנשים הפועלים להרגיש מאושרים יותר, הוא תמצית תורות האבדאמוניזם וההדוניזם. הαταραξία האפיקוראית הוא אותו מצב של אושר וסיפוק מושלמים אליו שואפת כל פעילות אנושית אך אף פעם אינה מצליחה להשיגו באופן מלא. לנוכח גדולתה של תובנה זו, כה חבל רק שנציגים רבים של הפילוסופיה הזאת לא הצליחו לזהות את האופי הפורמלי הטהור של המושגים כאב ועונג וייחסו להם משמעות חומרית וגופנית. האסכולה התאולוגית, המיסטית ואסכולות נוספות של מוסר הטרונומי לא התנערו מהליבה של האסכולה האפיקוראית, מאחר ולא יכלו להעלות שום התנגדות מלבד התעלמותה של אסכולה זו מהתענוגות ה"גבוהים" וה"נאצלים" יותר. נכון שכתביהם של רבים מהמגינים המוקדמים והנלהבים של האודמוניזם, ההדוניזם והתועלתנות הם בכמה נקודות פתוחים לפרשנות מוטעית. אבל שפת הפילוסופים המודרניים, ואף יותר מכך שפת הכלכלנים המודרניים, היא כה מדויקת וישירה שאין שום אפשרות לפרשנות מוטעית.

אודות דחפים ואינסטינקטים

אי אפשר לקדם את הבנת בעיית היסוד של הפעולה האנושית בעזרת השיטות של סוציולוגיית האינסטינקטים. האסכולה הזאת מסווגת את המטרות הקונקרטיות השונות של הפעולה האנושית, ומשייכת לכל סוג אינסטנקט מיוחד כמניע. האדם מופיע כישות שמונעת על ידי אינסטינקטים ונטיות מולדות. מניחים שהסבר זה מפריך אחת ולתמיד את כל התאוריות המשוקצות של הכלכלה והמוסר התועלתני. אבל פוירבאך כבר העיר, ובצדק, שכל אינסטינקט הוא אינסטינקט לאושר. השיטה של פסיכולוגיית האינסטיטנקטים וסוציולוגיית האינסטינקטים מתמצה בסיווג שרירותי של המטרות המיידיות ובביסוס כל אחת מהן. בעוד שהפרקסאולוגיה אומרת שמטרת הפעולה היא להסיר איזו אי-נוחות, פסיכולוגיית האינסטינקטים אומרת שמטרת הפעולה היא לספק דחף אינסטינקטיבי.

רבים מהחסידים הנלהבים של אסכולת האינסטינקטים משוכנעים שהם הוכיחו שפעולות אינן נקבעות לפי השכל, אלא נובעות מהתהומות העמוקים של כוחות מולדים, דחפים, אינסטינקטים ונטיות שכלל לא ניתנים לבאור שכלי. הם בטוחים שהצליחו לחשוף את הרדידות של הרציונליזם ולהשמיץ את הכלכלה כ"גוף של מסקנות כוזבות הנובעות מהנחות פסיכולוגיות מוטעות". אבל הרציונליזם, הפרקסאולוגיה והכלכלה אינם עוסקים במקורות ההתחלתיים והיעדים הסופיים של הפעולות, אלא באמצעים המיושמים להשגת מטרה מבוקשת. יהיו המעמקים מהם עולה הדחף או האינסטינקט בלתי-נתפסים ככל שיהיו, האמצעים בהם בוחר האדם כדי לספקו נקבעים על ידי שיקול רציונלי של מחיר והצלחה.

מי שפועל מתוך דחף רגשי, פועל בכל זאת. מה שמבדיל פעולה אמוציונלית מפעולות אחרות הוא ההערכה של הקלט והפלט. רגשות מבלבלים את ההערכות. כאשר הוא בוער מתשוקה, האדם רואה את המטרה כנחשקת יותר, ואת המחיר שעליו לשלם כמכביד פחות, מאשר בעת שיקול דעת קר. בני האדם מעולם לא הטילו ספק בכך שאפילו במצב של התרגשות נשקלים אמצעים ויעדים, ושניתן להשפיע על התוצאה של שיקול דעת זה על ידי העלאת המחיר של כניעה לדחף הרגשי. להעניש על פשעים פליליים שנעשו במצב של סערת רגשות או שיכרות באופן קל יותר מאשר על פשעים אחרים, פירושו לעודד הפרזות שכאלה. האיום של נקמה חריפה מרתיע אפילו אנשים שמונעים על ידי תשוקה שלכאורה לא ניתן לעמוד בפניה.

אנו מפרשים התנהגות של בעלי-חיים מתוך ההנחה שהחיה נכנעת לאותו דחף שגובר באותו רגע. כאשר אנו רואים שהחיה ניזונה, מזדווגת, או תוקפת חיות אחרות או בני-אדם, אנחנו מדברים על האינסטינקטים שלה של תזונה, של התרבות ושל תוקפנות. אנו מניחים כי אינסטינקטים שכאלה הם מולדים, ודורשים סיפוק ללא דיחוי.

אבל אצל האדם זה שונה. האדם אינו ישות שלא יכולה להתאפק וחייבת להיכנע לדחף שדורש סיפוק באופן הדחוף ביותר. האדם הוא ישות שמסוגלת להתגבר על האינסטינקטים, הרגשות והדחפים שלה; הוא יכול להפוך את התנהגותו למושכלת. הוא מוותר על סיפוקו של דחף בוער על מנת לספק תשוקות אחרות. הוא לא בובה על חוטים הנשלטת על ידי תאוותיה. גבר אינו אונס כל נקבה שמגרה את חושיו; אינו זולל כל פיסת מזון מפתה; אינו מרביץ לכל ברנש שהיה רוצה להרוג. הוא מסדר את רצונותיו ותשוקותיו לפי סולם, הוא בוחר; בקיצור, הוא פועל. מה שמבדיל בין האדם לבהמות זאת בדיוק העובדה שהאדם משנה את התנהגותו מתוך שיקול דעת. האדם הוא ישות בעלת מעצורים, שיכולה לשלוט בדחפיה ותשוקותיה, שיש לה כוח להדחיק תשוקות ודחפים אינסטינקטיביים.

יתכן מצב בו דחף מסויים מופיע בעוצמה כזאת ששום חיסרון שעשוי להיגרם מסיפוקו אינו נראה גדול מספיק כדי למנוע מהפרט לספק אותו. גם במקרה הזה מתבצעת בחירה. האדם מכריע לטובת כניעה לתשוקה שבה מדובר.

----------

[1] Cf. Lock, An Essay Concerning Human Understanding, ed. Fraser (Oxford, 1894), I, 331-333; Leibniz, Nouveaux essais sur l'entendement humain, ed. Fammarion, p. 119.

[2] Cf. Feuerbach, S?mmtliche Werke, ed. Bolin and Jodl (Stuttgart, 1907), X, 231.

[3] Cf. William McDougall, An Introduction to Social Psychology (14th ed. Boston, 1921), p. 11.

[4] Cf. Mises, Epistemological Problems of Economics, trans. by G. Reisman (New York, 1960), pp. 52 ff.

[5] In such cases a great role is played by the circumstances that the two satisfactions concerned--that expected from yielding to the impulse and that expected from the avoidance of its undesirable consequences-- are not simultaneous. Cf. below, pp. 479-490.

1. התנהגות תכליתית ותגובה חייתית

פעולה אנושית היא התנהגות תכליתית. אפשר גם לומר: פעולה היא רצון שבא לידי מימוש, היא חתירה לעבר מטרות ויעדים, היא תגובתו המשמעותית של האני לגירויים ולתנאים של סביבתו, היא הסתגלות מודעת של אדם למצב היקום שקובע את חייו. ניסוחים אלה יכולים להבהיר את ההגדרה שניתנה ולמנוע אי-הבנות אפשריות. אבל ההגדרה עצמה מספיקה ואינה דורשת הערות משלימות.

התנהגות מודעת או תכליתית נמצאת בניגוד חד להתנהגות בלתי-מודעת, דהיינו רפלקסים ותגובות בלתי-רצוניות של התאים והעצבים של הגוף לגירויים. אנשים לפעמים מוכנים להאמין שהגבולות בין ההתנהגות המודעת והתגובה הבלתי-רצונית של הכוחות הפועלים בתוך גוף האדם הם פחות או יותר מטושטשים. זה נכון במידה מסויימת רק באותם מקרים בהם קשה לקבוע האם יש להחשיב התנהגות מסויימת כרצונית או לא. אבל ההבדל בין מודעות לחוסר מודעות, לעומת זאת, הוא חד וניתן לקביעה ברורה.

ההתנהגות הבלתי-מודעת של האברים והתאים של הגוף מהווה עבור האני הפועל מידע לא פחות מכל עובדה אחרת של העולם החיצוני. האדם הפועל חייב לקחת בחשבון את כל מה שקורה בתוך גופו כמו גם מידע נוסף כגון מזג האוויר או היחס של שכניו. ישנם כמובן שוליים מסוימים בהם התנהגות רצונית יכולה לנטרל את השפעתם של גורמים גופניים. ניתן, עד גבול מסוים, להשיג שליטה על הגוף. אדם יכול לפעמים להצליח בזכות כוח רצונו להתגבר על מחלה, לפצות על פגם גופני מולד או נרכש, או לדכא רפלקסים. עד כמה שזה אפשרי, זה מרחיב את שדה הפעולה התכליתית. אם אדם נמנע מלשלוט בתגובה הבלתי-רצונית של תאים ומרכזי עצבים, למרות שהיה ביכולתו לעשות זאת, התנהגותו מנקודת המבט שלנו היא תכליתית.

התחום בו עוסק המדע שלנו הוא הפעולה האנושית, ולא האירועים הפסיכולוגיים שמסתיימים בפעולה. זה בדיוק מה שמבדיל בין התאוריה הכללית של הפעולה האנושית, פרקסאולוגיה, ובין פסיכולוגיה. נושא המחקר הפסיכולוגי הוא האירועים הפנימיים שגורמים או יכולים לגרום לפעולה מוגדרת. נושא הפרקסאולוגיה הוא הפעולות ככאלה. זה גם קובע את היחס בין הפרקסאולוגיה ובין המושג הפסיכואנליטי "תת-מודע". גם הפסיכואנליזה, שהיא סוג של פסיכולוגיה, אינה חוקרת את הפעולות אלא את הכוחות והגורמים שדוחפים אדם לעבר פעולה מוגדרת. התת-מודע הפסיכואנליטי הוא קטגוריה פסיכולוגית ולא פרקסאולוגית. בין אם פעולה מסויימת נובעת מחשיבה צלולה, ובין אם מזכרונות נשכחים ותשוקות מודחקות שכביכול מנחים את הרצון ממחוזות חבויים, זה לא משפיע על טבע הפעולה. הרוצח, שדחף בלתי-מודע (האיד) מניע אותו לבצע את זממו, והאדם הנוירוטי, שהתנהגותו החריגה נראית פשוט חסרת משמעות לעין בלתי-מאומנת, שניהם פועלים; הם, כמו כל אחד אחר, שואפים ליעדים מסוימים. לזכותה של הפסיכואנליזה ייאמר שהיא הראתה שגם להתנהגות של חולי-הנפש והפסיכופתים יש משמעות, שגם הם פועלים ושואפים ליעדים, למרות שאנו, שמחשיבים את עצמנו נורמליים ושפויים, מכנים את ההיגיון שמאחורי בחירת המטרות שלהם חסר-פשר, ואת האמצעים שהם נוקטים - מנוגדים למטרה.

המושג "בלתי-מודע" כפי שהוא משמש בפרקסאולוגיה והמושגים "תת-מודע" ו"לא-מודע" כפי שהפסיכואנליטיקאים משתמשים בהם שייכים לשתי מערכות שונות של מחשבה ומחקר. הפרקסאולוגיה, לא פחות מענפי ידע אחרים, חייבת הרבה לפסיכואנליזה. ודווקא בגלל זה חשוב להיות מודעים לקו שמפריד בין פרקסאולוגיה לפסיכואנליזה.

פעולה אינה רק מתן העדפה. האדם מראה העדפה גם במצבים בהם דברים ואירועים הם בלתי-נמנעים או נחשבים לכאלה. כך שאדם יכול להעדיף אור שמש על פני גשם ולקוות שהשמש תפזר את העננים. מי שרק רוצה ומייחל אינו משפיע בפועל על מהלך האירועים ועל עיצוב גורלו. אבל האדם הפועל בוחר, מחליט, ומנסה להגיע למטרה. בין שני דברים אותם הוא לא יכול לקבל בה בעת הוא בוחר אחד ומוותר על משנהו. פעולה כוללת אפוא תמיד הן לקיחה והן ויתור.

להביע משאלות ותקוות ולהודיע על פעולות מתוכננות, אלה יכולים להיות סוגים של פעולות במידה שהם עצמם מכוונים להשגת מטרה מסויימת. אבל אין לבלבל ביניהם ובין הפעולות אליהן הם מתייחסים. הם לא זהים לפעולות שעליהן הם מכריזים, ממליצים או שאותן הם פוסלים. פעולות הן דבר אמיתי. מה שנחשב הוא מכלול ההתנהגות של אדם, ולא דיבוריו על פעולות שתוכננו אך לא בוצעו. מצד שני יש להבדיל בין פעולה ובין שימוש בעמל. פעולה פירושה שימוש באמצעים כדי להשיג מטרות. ככלל, אחד האמצעים בהם נעשה שימוש הוא עמלו של האדם הפועל. אך לא תמיד זה כך. בתנאים מיוחדים כל שנחוץ הוא מלה אחת. מי שמחלק פקודות או איסורים יכול לפעול בלי להשקיע שום עמל. לדבר או לא לדבר, לחייך או להישאר רציני, אלה יכולות להיות פעולות. לצרוך ולהנות הן פעולות לא פחות מאשר להימנע מצריכה או הנאה זמינות.

כתוצאה מכך, פרקסאולוגיה אינה מבדילה בין אדם "פעיל"או אנרגטי ובין אדם "פסיבי" או עצלן. האדם הנמרץ הפועל בחריצות לשיפור מצבו פועל לא פחות ולא יותר מהאדם חסר האנרגיה שמקבל בעצלתיים את הדברים כפי שהם מתרחשים. שכן גם לא לעשות כלום ולהתבטל הן פעולות, גם הן קובעות את מהלך העניינים. בכל מקום בו מתקיימים התנאים להתערבות אנושית, האדם פועל, בין אם הוא מתערב או נמנע מהתערבות. מי שממשיך לסבול מדבר שהיה יכול לשנותו פועל לא פחות ממי שמתערב על מנת לקבל תוצאה אחרת. אדם שנמנע מלהשפיע על תפקודם של גורמים גופניים ואינסטינקטיביים עליהם היה יכול להשפיע גם הוא פועל. פעולה אינה רק עשייה אלא באותה מידה גם הימנעות ממה שהיה ניתן לעשות.

ניתן לומר שפעולות הן הביטוי החיצוני של רצון האדם. אבל זה לא יוסיף דבר לידע שלנו. שכן למונח רצון אין משמעות מלבד כושרו של האדם לבחור בין מצבי עניינים שונים, להעדיף אחד, לוותר על השני, ולהתנהג בהתאם להחלטה שהתקבלה על ידי התבייתות על המצב הנבחר וזניחת השני.

4. סיכום

הערות מקדימות אלה היו נחוצות כדי להסביר מדוע חיבור זה ממקם את הבעיות הכלכליות בתוך המסגרת הרחבה יותר של תאוריה כללית של הפעולה האנושית. בשלב הנוכחי, הן של החשיבה הכלכלית והן של הדיונים הפוליטיים העוסקים בנושאי יסוד של ארגון חברתי, כבר לא ניתן לבודד את הטיפול בבעיות הקטלאקטיות הטהורות. בעיות אלה הן רק מקטע מתוך מדע כללי של פעולות האדם, וחובה לעסוק בהן בהתאם.

3. התאוריה הכלכלית והפרקטיקה של הפעולה האנושית

אנשים רבים נוהגים להאשים את הכלכלה שהיא פרימיטיבית. עכשיו, ברור לחלוטין שהתאוריה הכלכלית שלנו אינה מושלמת. אין דבר כזה מושלמות כשמדובר בידע אנושי, גם לא כשמדובר בהישגים אחרים של האנושות. נבצר מהאדם להיות יודע-כל. התאוריה המפותחת ביותר שנראית כאילו היא מספקת לחלוטין את צמאוננו לידע עשויה יום אחד להיות מתוקנת או מוחלפת בתאוריה חדשה. המדע אינו מספק לנו ודאות מוחלטת וסופית. הוא רק נותן לנו הבטחה בגבולות יכולותינו השכליות ומצבה הנוכחי של המחשבה המדעית. מערכת מדעית היא רק תחנה אחת בחיפוש שמתקדם ללא הפסק אחר ידע. היא בהכרח מושפעת מחוסר המושלמות הטבוע בכל מפעל אנושי. אבל ההכרה בעובדות אלה אין פירושה שהכלכלה בת-זמננו היא פרימיטיבית. זה רק אומר שהכלכלה היא דבר חי - ולחיות משמעו חוסר מושלמות וגם שינוי.

הגינויים שהכלכלה סופגת על כך שהיא לכאורה פרימיטיבית באים משתי נקודות מבט שונות. מצד אחד ישנה קבוצה של חוקרי טבע ופיזיקאים שמגנים את הכלכלה על כך שהיא אינה מדע טבעי ואינה מיישמת את השיטות ונוהלי המחקר של המעבדה. אחת המטרות של חיבור זה היא להפריך את הטענות הכוזבות מן הסוג הזה. בהערות פתיחה אלה יתכן שמספיק לומר מספר מילים על הרקע הפסיכולוגי שלהם. אנשים צרי-אופקים בדרך כלל נוטים להרהר ארוכות בכל היבט בו אנשים אחרים נבדלים מהם. הגמל במשל מטיל דופי בכל שאר בעלי החיים, היות שאין להם דבשת. הרוריטני גוער בלפוטני על כך שהוא אינו רוריטני. עובד המחקר במעבדה חושב שהיא מקום המחקר הראוי היחיד, ומשוואות דיפרנציאליות הן האמצעי האמין היחיד להבעת תוצאות המחשבה המדעית. הוא פשוט אינו מסוגל לראות את הבעיות האפיסטמולוגיות של הפעולה האנושית. בשבילו הכלכלה אינה יכולה להיות דבר מלבד סוג של מכניקה.

מאידך ישנם אנשים שטוענים שבטוח שמשהו לא בסדר במדעי החברה כיוון שהמצב החברתי אינו משביע-רצון. מדעי הטבע השיגו תוצאות מדהימות במאתיים או שלוש מאות השנים האחרונות, ויישומן המעשי של תוצאות אלה הצליח לשפר את רמת החיים הכללית במידה חסרת-תקדים. אבל, אומרים המבקרים הללו, מדעי החברה נחלו כישלון חרוץ בהפיכת המצב החברתי ליותר משביע-רצון. הם לא מיגרו את הסבל והרעב, המשברים הכלכליים והאבטלה, המלחמה והרודנות. הם עקרים ולא תרמו דבר לקידום האושר ורווחת האנושות.

הטיפוסים הרוטנים הללו אינם מבינים שההתקדמות האדירה בטכנולוגיות הייצור והעלייה בעושר וברווחה שנבעה מכך התאפשרו רק בזכות הצעדים שנעשו בכיוון של אותה מדיניות ליברלית שהינה היישום המעשי של תורת הכלכלה. רעיונותיהם של הכלכלנים הקלאסיים הם שהסירו את המחסומים שהציבו חוקים עתיקים, מנהגים ודעות קדומות בדרכו של השיפור הטכנולוגי, ושחררו את גאונותם של המחדשים והממציאים מרסן הגילדות, החסות הממשלתית ומלחצים חברתיים מסוגים שונים. הם שהורידו את קרנם של הכובשים והבוזזים והראו את התועלת החברתית הנובעת מפעילות עסקית. אף אחת מההמצאות המופלאות של היום לא הייתה מגיעה לידי שימוש אלמלא החריבו הכלכלנים עד היסוד את המנטליות הפרה-קפיטליסטית. מה שמכונה לעתים קרובות "המהפכה התעשייתית" הוא בעצם תולדה של המהפכה האידאולוגית שחוללו הדוקטרינות של הכלכלנים. הכלכלנים ניפצו את עיקרי האמונה העתיקים: שזה לא הוגן ולא צודק לגבור על מתחרה על ידי ייצור סחורות יותר טובות וזולות; שזה לא מוסרי לחרוג משיטות הייצור המסורתיות; שהמכונות הן רעות כי הן גורמות לאבטלה; שאחת המשימות של הממשל היא למנוע מאנשי עסקים יעילים להתעשר ולהגן על הפחות יעילים מפני תחרות עם היותר יעילים; שלהגביל את החופש של היזמים על ידי כפייה ממשלתית או כפייה מצד כוחות חברתיים אחרים זהו אמצעי נאות לקידום רווחת האומה. הכלכלה המדינית הבריטית והפיזיוקרטיה הצרפתית היו פורצות הדרך של הקפיטליזם המודרני. הן שאיפשרו את ההתקדמות של מדעי הטבע השימושיים, שהעניקה שפע של הטבות להמונים.

הבעיה של תקופתנו היא בדיוק הבורות הנפוצה לגבי התפקיד שמילאה מדיניות החופש הכלכלי בהתפתחות הטכנולוגית של מאתיים השנים האחרונות. האנשים נפלו קורבן לטענה השקרית שהשיפור בשיטות הייצור החדשות התרחש בד בבד עם מדיניות הלסה-פר רק במקרה. המיתוסים המארקסיסטיים הוליכו אותם שולל, וגרמו להם לחשוב שהתעשייה המודרנית היא תוצאה של "כוחות יצרניים" מסתוריים שלא תלויים בשום דרך בגורמים אידאולוגיים. הכלכלה הקלאסית, כך הם מאמינים, לא היתה גורם בעליית הקפיטליזם, אלא דווקא תוצר שלו, "תשתית-העל האידאולוגית" שלו, דהיינו דוקטרינה שנועדה להגן על הטענות הלא הוגנות של הנצלנים הקפיטליסטיים. לכן ביטול הקפיטליזם והנהגת טוטליטריזם סוציאליסטי במקום כלכלת השוק והיוזמה החופשית לא יפריע להמשך התקדמות הטכנולוגיה. להיפך, זה רק יקדם שיפור טכנולוגי על ידי הסרת המכשולים שהאינטרסים האנוכיים של הקפיטליסטים מציבים בדרכו.

המאפיין של עידן זה של מלחמות הרסניות והתפוררות חברתית הוא המרי נגד הכלכלה. תומס קרלייל קרא לכלכלה "המדע הקודר", וקרל מארקס גינה את הכלכלנים כ"מלחכי פנכה של הבורגנות". השרלטנים - בעודם מהללים את תרופות הפלא שלהם ושאר קיצורי דרך לגן-עדן עלי אדמות - נהנים ללגלג על הכלכלה כ"אורתודוקסית" ו"ריאקציונרית". הדמגוגים מתגאים במה שהם מכנים הנצחונות שלהם על הכלכלה. האדם ה"מעשי" מתרברב בבוז שלו לכלכלה ובבורות שלו לגבי דעות הכלכלנים ה"חובבנים". המדיניויות הכלכליות של העשורים האחרונים נוצרו כתוצאה ממנטליות שלועגת לכל סוג של תאוריה כלכלית יציבה ומהללת את הדוקטרינות השקריות של אלה שמפחיתים בערכה. מה שמכונה הכלכלה ה"אורתודוקסית" לא מורשה ברוב המדינות להיכנס לאוניברסיטאות וכמעט שלא מוכר לאנשי הציבור, הפוליטיקאים והמחברים המובילים. את האשמה במצב הבלתי-מספק של העניינים הכלכליים בוודאי שאין להטיל על מדע שגם השליטים וגם ההמונים מתעבים אותו ומתעלמים ממנו.

יש להדגיש שגורל הציביליזציה המודרנית כפי שפותחה על ידי העמים הלבנים במאתיים השנים האחרונות קשור בקשר בל-יינתק עם גורל מדע הכלכלה. הציביליזציה הזאת יכלה לבוא לעולם בגלל שבקרב העמים שררו רעיונות שהיו יישומים של התאוריה הכלכלית לפתרון בעיות של מדיניות כלכלית. היא עתידה וחייבת לקרוס אם האומות ימשיכו במסלול אליו נכנסו בהשפעת הכישוף של דוקטרינות שדוחות חשיבה כלכלית.

נכון שכלכלה היא מדע תאורטי וככזאת היא נמנעת מכל שיפוט-ערך. אין זה תפקידה לומר לאנשים לאלו מטרות עליהם לשאוף. היא מדע של האמצעים אותם יש לנקוט כדי להשיג את המטרות שנבחרו, ובטח שלא מדע של בחירת המטרות. ההחלטות הסופיות, ההערכות ובחירת המטרות הינן מחוץ לתחומו של כל מדע. המדע לעולם אינו אומר לאדם כיצד עליו לנהוג; הוא רק מראה איך אדם חייב לפעול אם הוא רוצה להשיג מטרות מוגדרות.

להרבה אנשים נראה שזה מעט מאוד, ושמדע המוגבל לחקר היש ואינו מסוגל להביע שיפוט ערכי אודות היעדים הנעלים והסופיים ביותר הוא חסר חשיבות לחיים ולפעולה. גם זו טעות. אולם, חשיפת הטעות הזאת אינה צריכה להתבצע במסגרת הערות פתיחה אלה, אלא כחלק מהחיבור עצמו.

2. הבעיה האפיסטמולוגית בתאוריה כללית של פעילות אנושית

במדע החדש הכל נראה בעייתי. הוא היה נטע זר בתוך המערכת המסורתית של הידע; האנשים היו אובדי עצות ולא ידעו כיצד לסווג אותו ולהקצות לו את המקום הראוי. אך מצד שני הם היו משוכנעים שהכללת הכלכלה בקטלוג של הידע האנושי אינה דורשת סידור מחדש או הרחבה של המערכת כולה. הם חשבו שמערכת הסיווג שלהם שלמה. אם הכלכלה לא מוצאת שם את מקומה, האשמה יכולה להיות נעוצה רק בטיפול הבלתי מספק שהעניקו הכלכלנים לבעיות שלהם.

זוהי אי-הבנה מוחלטת של משמעות הוויכוחים בדבר המהות, הטווח והאופי הלוגי של הכלכלה, להתייחס אל הוויכוחים האלה בביטול, כאל פלפולים סכולסטיים של פרופסורים פדנטיים. זו טעות נפוצה לחשוב שבזמן שהפדנטים בזבזו דיבורים מיותרים על המתודה המתאימה ביותר, מדע הכלכלה עצמו, שהוא אדיש לוויכוחי הסרק הללו, המשיך בשקט בדרכו. במהלך ה-מתודנשטרייט (העימות המתודולוגי) בין הכלכלנים האוסטריים ובין כלכלני האסכולה ההיסטורית הפרוסית, שבחרו לעצמם את הכינוי המסוגנן "שומרי הראש האינטלקטואליים של בית הוהנצולרן (Hohenzollern)", ובדיונים בין האסכולה של ג'ון בייטס קלארק ובין הכלכלה המוסדית האמריקאית, מה שעמד על הפרק היה הרבה יותר מהשאלה איזה סוג של פרוצדורה הוא הפורה ביותר. הנושא האמיתי היה היסודות האפיסטמולוגיים של מדע הפעילות האנושית, והלגיטימיות הלוגית שלו. מחברים רבים, שיצאו מתוך מערכת אפיסטמולוגית שהחשיבה הפרקסאולוגית היתה זרה לה, ומתוך היגיון שהחשיב כמדעיים - פרט ללוגיקה ומתמטיקה - רק את מדעי הטבע האמפיריים ואת ההיסטוריה, ניסו להכחיש את הערך והתועלת של התאוריה הכלכלית. ההיסטוריציזם שאף להחליפה בהיסטוריה כלכלית; הפוזיטיביזם ראה בה מדע חברתי מדומה והמליץ להחליפה תוך אימוץ המבנה הלוגי ודפוסי המחקר של המכניקה של ניוטון. המשותף לשתי האסכולות היה דחייה גורפת של כל הישגי החשיבה הכלכלית. הכלכלנים לא יכלו לשתוק מול כל ההתקפות האלה.

הקיצוניות של ההשמצה הסיטונאית הזאת של הכלכלה פינתה את מקומה מהר מאד לניהיליזם גורף אפילו יותר. מאז ומעולם הניחו בני-האדם - בחשיבתם, בדיבורם, ובפעולתם - שהשכל האנושי הוא אחיד ובלתי ניתן לשינוי, וקיבלו זאת כעובדה שאין עליה עוררין. כל המחקר המדעי הושתת על הנחה זו. בדיונים על האופי האפיסטמולוגי של הכלכלה, המחברים, בפעם הראשונה בהיסטוריה, הכחישו גם את ההנחה הזאת. המרקסיזם, למשל, קובע שחשיבתו של האדם נקבעת על ידי השתייכותו המעמדית. לכל מעמד חברתי יש היגיון משלו. תוצר המחשבה לא יכול להיות אלא "מסווה אידאולוגי" של האינטרסים המעמדיים האנוכיים של החושב. משימתה של "הסוציולוגיה של הידע" היא להסיר את המסכה מפניהן של פילוסופיות ותאוריות מדעיות ולחשוף את ריקנותן ה"אידאולוגית". כלכלה היא המצאה "בורגנית", הכלכלנים הם "מלחכי פנכה" של הקפיטל. רק החברה חסרת המעמדות של האוטופיה הסוציאליסטית תדחה את השקרים ה"אידאולוגיים" ותציב במקומם את האמת.

את הפולילוגיזם הזה לימדו בהמשך גם בצורות נוספות. ההיסטוריציזם טוען שהמבנה הלוגי של המחשבה והפעולה האנושית נתון לשינוי במהלך ההתפתחות ההיסטורית. הפולילוגיזם הגזעי משייך לכל גזע היגיון משלו. ולבסוף ישנו האירציונליזם, הטוען כי ההיגיון ככזה אינו כשיר לבאר את הכוחות האירציונליים המכתיבים את ההתנהגות האנושית.

דוקטרינות מעין אלה מרחיקות לכת הרבה מעבר לגבולות הכלכלה. הן מטילות ספק לא רק בכלכלה ובפרקסאולוגיה, אלא גם בכל שאר הידע האנושי ובחשיבה האנושית בכלל. הן חלות גם על מתמטיקה ופיזיקה בנוסף לכלכלה. ולכן נראה שהמשימה להפריכן לא מוטלת על שום ענף יחיד של ידע, אלא על האפיסטמולוגיה והפילוסופיה. זה מהווה הצדקה לכאורה לגישתם של אותם כלכלנים שממשיכים בשקט את מחקריהם בלי לטרוח להתעסק בבעיות אפיסטמולוגיות ובהתנגדויות שמעלים הפולילוגיזם והאירציונליזם. לפיזיקאי לא אכפת אם מישהו משמיץ את התאוריות שלו כבורגניות, מערביות, או יהודיות; באותו האופן הכלכלן צריך להתעלם מהסחות דעת והשמצות. עליו לתת לכלבים לנבוח ולא להקדיש תשומת לב ליללותיהם. ראוי לו לזכור את מאמר שפינוזה: Sane sicut lux se ipsam et tenebras manifestat, sic veritas norma sui et falsi est.

למרות זאת, המצב בנוגע לכלכלה הוא לא לגמרי זהה כמו בנוגע למתמטיקה ולמדעי הטבע. הפולילוגיזם והאירציונליזם תוקפים את הפרקסאולוגיה והכלכלה. למרות שהם מנסחים את הצהרותיהם בצורה כללית כדי שיחולו על כל ענפי הידע, מה שבאמת ניצב לנגד עיניהם אלה הם מדעי הפעילות האנושית. הם אומרים שזו אשליה להאמין שמחקר מדעי יכול להשיג תוצאות שיהיו תקפות עבור אנשים מכל התקופות, הגזעים והמעמדות החברתיים, והם נהנים לגנות תאוריות פיזיקליות וביולוגיות מסוימות כבורגניות או מערביות. אבל אם פתרונן של בעיות פרקטיות דורש את יישומן של הדוקטרינות המושמצות האלה, הם שוכחים את ביקורתם. הטכנולוגיה של רוסיה הסובייטית משתמשת ללא היסוס בכל תוצאות המחקר של הפיזיקה, הכימיה והביולוגיה הבורגניות ממש כאילו הן תקפות עבור כל המעמדות. המהנדסים והרופאים הנאצים לא בחלו בשימוש בתאוריות, תגליות והמצאות של גזעים ואומות "נחותים". התנהגותם של אנשים מכל הגזעים, האומות, הדתות, הקבוצות הלשוניות, והמעמדות החברתיים מוכיחה בבירור שהם לא מאמצים את דוקטרינות הפולילוגיזם והאירציונליזם עד כמה שזה נוגע להיגיון, מתמטיקה ומדעי הטבע.

אך המצב שונה בתכלית בנוגע לפרקסאולוגיה ולכלכלה. המניע העיקרי לפיתוחן של הדוקטרינות פולילוגיזם, היסטוריציזם ואירציונליזם היה לספק הצדקה להתעלמות ממסקנות המחקר הכלכלי בעת קביעת המדיניות הכלכלית. הסוציאליסטים, הגזענים, הלאומנים והאטטיסטים נכשלו במאמציהם להפריך את התאוריות של הכלכלנים ולהוכיח את צדקת הדוקטרינות המזויפות של עצמם. תסכול זה בדיוק הוא שדחף אותם לשלול את היסודות הלוגיים והאפיסטמולוגיים עליהם מתבססת כל החשיבה האנושית הן בפעילויות היומיומיות והן במחקר המדעי.

אסור לפסול את ההתנגדויות הללו רק בגלל המניעים הפוליטיים שנתנו להן השראה. לשום מדען אין זכות להניח מראש שההתנגדות לתיאוריות שלו היא בהכרח חסרת בסיס, כיוון שמבקריו חדורי יצרים ומוטים מבחינה מפלגתית. חובה עליו לענות על כל ביקורת בלי שום התחשבות במניעים שבבסיסה או ברקע שלה. אסור לא פחות לעבור בשתיקה על הדעה שנשמעת לעתים קרובות, שתיאורמות הכלכלה תקפות רק תחת הנחות היפותטיות שאף פעם לא מתקיימות בחיים האמתיים, ולכן הן חסרות תועלת להבנת המציאות. באופן מוזר נראה שמספר אסכולות מקבלות את הדעה הזאת ובכל זאת ממשיכות בשקט לצייר את העקומות שלהן ולהרכיב את המשוואות שלהן. הם לא טורחים לחשוב על משמעות החשיבה שלהם והקשר בינה ובין עולם החיים והפעולה האמתיים.

זוהי, כמובן, גישה שלא ניתן להחזיק בה. המשימה הראשונה של כל מחקר מדעי היא לתאר ולהגדיר באופן ממצה את כל התנאים וההנחות תחתם טענותיו השונות אמורות להיות תקפות. זו טעות להציב את הפיזיקה כמודל ודפוס למחקר כלכלי. אבל אלה שמחוייבים לטעות הזאת היו צריכים ללמוד לפחות דבר אחד: ששום פיזיקאי מעולם לא האמין שההבהרה של חלק מההנחות והתנאים של משפטים פיזיקליים היא מחוץ לתחום המחקר הפיזיקלי. השאלה העיקרית עליה חייבת הכלכלה לענות היא מהו היחס בין טענותיה ובין המציאות של הפעולה האנושית שהבנתה היא מטרת המחקרים הכלכליים.

לכן זוהי חובתה של הכלכלה לעסוק ביסודיות בקביעה שמסקנותיה תקפות אך ורק לגבי המערכת הקפיטליסטית של התקופה הליברלית בתרבות המערבית, תקופה בת-חלוף שכבר הסתיימה. אין זה תפקידו של שום ענף ידע, אלא רק של הכלכלה, לבחון את כל ההתנגדויות שעולות מנקודות מבט שונות ביחס לשימושיות של טענות התאוריה הכלכלית בהסברת בעיות הפעולה האנושית. מערכת החשיבה הכלכלית חייבת להיבנות כך שתהיה חסינה כנגד כל ביקורת מצד האירציונליזם, ההיסטוריציזם, הפאנפיזיקליזם, הביהביוריזם וכל צורות הפולילוגיזם. זה מצב עניינים בלתי נסבל שבזמן שטיעונים חדשים מועלים באופן יומיומי כדי להראות את האבסורד וחוסר התועלת של הכלכלה, הכלכלנים מעמידים פנים שאינם שומעים דבר.

כבר לא מספיק לטפל בבעיות הכלכליות בתוך המסגרת המסורתית. צריך לבנות את התאוריה הקטלאקטית על יסודות איתנים של תאוריה כללית של הפעולה האנושית, פרקסאולוגיה. מהלך זה לא רק יגן עליה כנגד הרבה ביקורות כוזבות, אלא גם יבהיר בעיות רבות שעד כה אפילו לא הבחינו בהן די הצורך, קל וחומר שלא פתרו אותן בצורה ממצה. ביניהן, במיוחד, הבעיה היסודית של החישוב הכלכלי.