2. אופיה הפורמלי והאפריורי של הפרקסאולוגיה

נטייה אופיינית בפילוסופיה עכשווית היא להכחיש את קיומו של ידע אפריורי. לפיה, כל ידע אנושי נגזר מהניסיון. את הגישה הזאת אפשר להבין בקלות כתגובה מוגזמת כנגד הפזרנות של התאולוגיה והמלאכותיות בפילוסופיה של ההיסטוריה והטבע. מטאפיזיקאים היו להוטים לגלות באמצעות ההסתכלות(intuition) אמת מוסרית כללית, את המשמעות של האבולוציה ההיסטורית, את המאפיינים של הנפש ושל החומר, ואת חוקי הטבע השולטים באירועים הפיזיים, הכימיים והפסיכולוגיים. השערותיהם ההפכפכות באו לידי ביטוי בהתעלמות עליזה בידע עובדתי. הם היו משוכנעים שללא הוכחה שבאה מהניסיון, התבונה תוכל להסביר את כל הדברים ולענות על כל השאלות.

המדעים הטבעיים המודרניים חייבים את הצלחתם לשיטת ההתבוננות והניסוי. אין ספק שאמפריציזם ופרגמטיזם נכונים כל עוד הם מתארים תהליכים של המדעים הטבעיים. אך זה לא פחות ודאי שטועים הם לחלוטין במאמציהם לדחות כל סוג של ידע אפריורי ולסווג לוגיקה, מתמטיקה ופרקסאולוגיה, כדיסציפלינות אמפיריות וניסוייות או בסך הכל כטאוטלוגיות.

ביחס לפרקסאולוגיה, טעויות הפילוסופים נובעות מבורותם המוחלטות בכלכלה[2] ולעיתים קרובות מאוד מהחוסר המהמם שלהם בידע היסטורי. בעיניו של הפילוסוף הטיפול בעניינים פילוסופיים הוא מקצוע נשגב ואצילי מכדי להשען על מקצועות מועילים. הפרופסור מתמרמר על העובדה שהוא מקבל משכורת על התפלספות; המחשבה שהוא מרוויח כסף כדרכם של בעל המלאכה או החלקאי מעליבה אותו. עניינים כספיים הם עניינים מרושעים, הפילוסוף החוקר את הבעיות המכובדות של אמת וערכים נצחיים מוחלטים לא אמור ללכלכך את מחשבתו על ידי התעסקות בבעיות של כלכלה.

הבעיה האם ישנם או לא אלמנטים אפריוריים של מחשבה--כלומר תנאי חשיבה הכרחיים שאין מנוס מהם, קודמים לכל מופע תפיסתי ולניסיון-- מוכרחה להיות מופרדת מהבעיה התורשתית של מהיכן האדם מקבל את יכולותיו השכליות האופייניות. מוצא האדם מאבותיו הקדם-אנושיים שחסרו את היכולות האלה. לאותם אבות קדמונים היה פוטנציאל מסויים שבמרוצת דורות של אבולוציה הפך אותם ליצורים חושבים. המעבר הזה התאפשר על ידי השפעות הסביבה הקוסמית שפעה לדורות ההמשך. מכאן האמפיריקן מסיק שהיסודות הבסיסיים של החשיבה הם תוצאה של ניסיון ומייצגים הסתגלות של בני האדם לתנאי הסביבה.

הרעיון מוביל, אם ממשיכים אחריו בעקביות, למסקנה הנוספת שהיו בין אבותינו הקדם-אנושיים עד להומו-ספיאנס מספר שלבי ביניים. היו יצורים שלמרות שלא היו מצויידים ביכולת האנושים להבנת הסיבתיות, כן בורכו ביכולות בסיסיות של הקשה לוגית. שכלם עדיין לא עבד בצורה לוגית, אלא בצורה קדם-לוגית(או בהיגיון לא שלם). תפקודו של הגיונם הפגום והמנותק התפתח צעד אחד צעד מתוך מצב קדם-לוגי לעבר מצב לוגי. היגיון, היכולת לחשוב והלוגיקה הם תופעות היסטוריות. היסטורי של הלוגיקה קיימת באותו אופן שבו קיימת היסטוריה של הטכנולוגיה. דבר לא מעיד על כך שלוגיקה היא השלב האחרון בהתפתחותינו האבולוציונית. הלוגיקה האנושית היא שלב היסטורי בין חוסר-לוגיקה קדם אנושי מצד אחד לבין לוגיקה על-אנושית מצד שני. היגיון וחשיבה, האמצעים המועילים ביותר של בני האדם במאבקם לשרוד, טבועים ברצף התפתחות אירועים זיאולוגית. הם אינם נצחיים ואינם בלתי-משתנים. הם ברי חלוף(transitory).

בנוסף, אין ספק שכל בן אנוש חוזר בהתפתחותו האישית לא רק על שלבי התפתחות פיזיים, מתא פשוט לאורגניזם מורכב ביותר מסוג יונק, אלא גם ולא פחות מהם על שלבי התפתחות נפשית, ממצב קיום צמחי וחייתי טהור אל המוח החושב. שינוי הצורה הזה לא נשלם בחיים הקדם-לידתיים של העובר אלא רק לאחר שהולד החדש מתעורר צעד צעד לעבר תודעה אנושית. כך, כל אדם בצעירותו המוקדמת, מתחיל ממעמקי החשכה ומתקדם דרך השלבים השונים של מבנהו הלוגי של המוח.

קיים גם המקרה של שאר בעלי החיים. אנחנו לחלוטין ערים לפער חסר הגישור המפריד בין יכולות הסקת המסקנות שלנו לבין התהליכים התגובתיים של מוחם ועצביהם. אך באותו הזמן אנחנו מנבאים להם כוחות שבמאבק נואש מנסים להגיע לניצוץ ההבנה. כמו אסירים הלהוטים לפרוץ מאבדון החשכה הנצחית והאוטומטיות שאין מנוס ממנה. אנחנו מזדהים איתם כיוון שאנחנו במצב דומה: לוחצים לשווא כנגד מגבלותינו האינטלקטואליות, מתאווים ומתאמצים ללא תועלת במטרה להשיג את ההכרה המושלמת הבלתי אפשרית.

אך בעיית האפריורי היא בעיה בעלת אופי אחר. היא לא מתמודדת מול הבעיה של איך ההכרה או ההיגיון הגיעו לידי קיום. היא מתייחסת לאופי ההכרחי והבסיסי של מבנהו הלוגי של השכל האנושי.

הקשרים הלוגיים הבסיסיים לא כפופים להוכחה או הפרכה. כל ניסיון להוכיח אותם צריך להניח מראש את תקפותם. בלתי אפשרי להסבירם ליישות שאין אותם ברשותה. מאמצים להגדיר אותם בהתאם לכללי ההגדרה בהכרח יכשלו. הם טענות ראשוניות קודמות לכל הגדרה אמיתית או נקובה(nominal). הם הקטגוריות האולטימטיביות שלא ניתנות לניתוח. השכל האנושי אינו מסוגל לדמיין קטגוריות לוגיות שונות מהן. לא משנה איך הן נראות לישויות על-אנושיות, בשביל בני האדם הן הכרח מוחלט שלא ניתן להתחמק ממנו. הם דרישות הקדם החיוניות של התפיסה, ההערכה ושל הניסיון.

הם הינם דרישה מוקדמת חיונית של הזיכרון. אין נטייה במדעים הטבעיים לתאר את הזיכרון כמופע של תופעה כללית. כל אורגניזם חי משמר את ההשפעות של גירויים קודמים, והמצב הנוכחי של חומר לא-אורגני מקבל צורה מתוצאות כל ההשפעות אליהן הוא היה חשוף בעבר. המצב הנוכחי של היקום הוא תוצר של עברו. נוכל, במובן מטאפורי קלוש, להגיד שהמבנה הגאולוגי של הגלובוס משמר את הזכרון של כל השינויים הקוסמיים, כמו גם שגופו של אדם הוא סֶדִימֶנְטַצְיָה(שִׁקּוּעַ) של כל תהפוכות גורלו שלו וגורלותיהם של אבותיו. אך זיכרון הוא משוהו שונה לגמרי מעובדת האחדות המבנית והמשכיות האבולוציה הקוסמית. הוא תופעה של הכרה וככזה הוא מותנה באפריורי הלוגי. פסיכולוגים נמלאו פליאה מהעובדה שאדם אינו זוכר דבר מזמן קיומו כעובר וכעולל. פרויד ניסה להסביר העדרות זיכרון זו כתוצאה של הדחקה של זיכרונות לא רצויים. האמת היא שאין דבר לזכור במצבים נטולי הכרה. אוטומטיזם חייתי ותגובות תת-מודעות לגירויים פסיכולוגיים הם אינם חומר לזכירה לעוברים, עוללים ולמבוגרים. רק מצבי הכרה ניתנים לזכירה.

המוח האנושי אינו משטח חלק שעליו ההיסטוריה של אירועים חיצוניים נרשמת. הוא מצויד בערכת כלים לתפיסת המצויאות. האדם רכש כלים אלה, כלומר, את המבנה הלוגי של שכלו במהלך האבולוציה מהאמבה עד למצבו הנוכחי. אך כלים אלה קודמים לכל התנסות.

בן אדם הוא לא רק בעל חיים כפוף לחלוטין לגירויים המכתיבים באופן בלתי נמנע את נסיבות חייו. הוא גם יישות פועלת. וקטגוריית הפעולה היא קדם לוגי לכל פעילות ממשית.

העובדה שלבני האדם אין את הכוח היצירתי לדמיין קטגוריות נבדלות מהקשרים הלוגיים הבסיסיים ומעקרונות הסיבתיות והטאולוגיה כופה עלינו אפריוריזם מתודולוגי.

כל אחד בהתנהגותו היומיומית משמש עד שוב ושוב לאוניברסליות ולחוסר יכולתן של קטגוריות המחשבה והפעולה להשתנות. אדם שמתקשר עם בני אדם אחרים, שרוצה לידע ולשכנע אותם, ששואל שאלות ועונה לשאלות של אחרים, יכול לפעול בדרך זו רק כי הוא מסוגל להעזר במשהו משותף לכל בני האדם--כלומר, המבנה הלוגי של החשיבה האנושית. הרעיון שא' יכולה להיות באותו הזמן לא-א' או שאפשר להעדיף את א' על ב' ובמקביל להעדיף את ב' על א' הם רעיונות פשוט בלתי נתפסים ואבסורדיים לשכל האנושי. אנחנו לא בעמדה המאפשרת לנו להבין כל סוג של חשיבה קדם-לוגית או מטה-לוגית. אנחנו לא מסוגלים לחשוב על עולם ללא סיבתיות ותאולוגיה.

אין זה משנה לאדם בין אם כן ובין אם לא, מעבר לספירה הנגישה לשכל האנושי ישנן סיפרות אחרות שבהן קיים דבר השונה באופן קטגורי ממחשבה או פעילות אנושיים. שום ידע מספירות כאלה אינו חודר לשכל האנושי. עקר הוא הניסיון לשאול אם דברים-כשלעצמם הם שונים מאיך שהם מתגלים לנו, או האם ישנם עולמות שאיננו מסוגלים להמציא או רעיונות שאנחנו לא מסוגלים לתפוס. אלה הן בעיות מעבר להכרה האנושית. ידע אנושי מותנה על ידי מבנה השכל האנושי. אם הוא בוחר בפעולה אנושית כנושא חקירתו, הוא לא יכול להתכוון לשום דבר אחר זולת קטגוריות הפעלה שמתאימות לשכל האנושי ומהוות השלכתו לעולם החיצוני של התהוות ושינוי. כל התאורמות של הפרקסאולוגיה מתייחסות רק לקטגוריות הפעולה אלה ותקפות רק במסלול פעולתן. הן אינן מתיימרות להעביר כל מידע לגבי עולמות וקשרים שלא ניתן להעלות על הדעת או אפילו לדמיין.

כך, הפרקסאולוגיה היא אנושית במובן כפול. היא אנושית כיוון שהיא טוענת תקפות אוניברסלית לתאורמות שלה, בתוך הספירה המוגדרת במדוייק בתת ההנחות, לכל פעילות אנושית. בנוסף היא אנושית כיוון שהיא מתעסקת רק עם פעילות אנושית ולא שואפת לדעת דבר לגבי הלא-אנושי--בין אם זה תת-אנושי או על-אנושי.

רב-הגוניות הלוגית לכאורה של האדם הפרימיטיבי

ישנה טעות נפוצה שמאמינים בה כי עבודותיו של לוסיאן לוי-ברול (Lucien Levy-Bruhl) תומכות בדוקטרינה הטוענת כי המבנה הלוגי של הפעילות השכלית אצל האדם הפרימיטיבי היה ונשאר שונה באופן מוחלט מהמבנה הלוגי של הפעילות השכלית אצל האדם המתורבת. ההיפך הוא הנכון, מה שלוי-ברול מדווח, על בסיס של חקירה קפדנית של כל החומר האתנולוגי המצוי, לגבי הפונקציות השכליות של האדם הפרימיטיבי רק מוכיח בצורה ברורה כי הקשרים הלוגיים היסודיים והקטגוריות של המחשבה והפעולה בפעילויות האינטלקטואליות של הפראים משחקים את אותו התפקיד כמו בחיים שלנו. תוכן מחשבותיו של האדם הקדמון שונה מהתוכן של מחשבתינו, אך המבנה הפורמאלי והלוגי משותף לשניהם.

זה נכון שלוי-ברול בעצמו טען שהמנטליות של עמים פרימיטיביים היא בתמצית "מיסטית וקדם-לוגית" באופיה; הייצוגים הקולקטיביים של האדם הפרימיטבי מוסדרים על ידי "חוק ההשתתפות" והשלכותיהן אדישות לחוק הסתירה. לעומת זאת, הבחנתו של לוי-גרול בין חשיבה קדם-לוגית ולוגית מתייחסת לתוכן ולא לצורה ולקטגוריה המבנית של החשיבה. הוא טוען שגם בקהילות כמו שלנו, קיימים רעיונות ויחסים בין רעיונות המוסדרים על ידי "חוק ההשתתפות", פחות או יותר באופן עצמאי, פחות או יותר באופן מוחלש, אך עדיין באופן שאינו ניתן להסרה, ביחד עם אלה הכפופים לחוק הסיבתיות. "הקדם-לוגי והמיסטי מתקיימים לצד הלוגי"[3].

לוי-ברול מעביר את תמצית הוראת הנצרות לעולם התודעה הקדם-לוגית.[4] כך, התנגדויות רבות עלולות לעלות וגם הועלו כנגד הדוקטרינות הנוצריות ופרשנויותיהן על ידי התיאולוגיה. אך אף לא אחד העז לטעון שלאבות הנוצרים והפילוסופים--ביניהם סט. אוגוסטין וסט. תומס--היו מוחות בעלי מבנה לוגי השונה באופן קטגורלי מאלה של בני זמנינו. הויכוח בין אדם המאמין בניסים ואחר שאינו מאמין הוא על תוכן של המחשבה, לא לצורתה הלוגית. אדם המנסה להדגים את האפשרות והמציאות של ניסים עלול לטעות. אך לחשוף את טעותו--כדבריהם המבריקים של יום(Hume) ומיל (Mill) במאמריהם--בהחלט לא פחות מסובך לוגית מלפוצץ כל דעה רווחת מוטעית בתחום הפילוסופיה והכלכלה.

חוקרי ארצות ומיסיונרים מדווחים שבאפריקה ובפולינסיה, האדם הפרימיטיבי עוצר את הפרצרפציה כבר בשלבים מוקדמים והוא אף פעם לא לא עוצר להסביר האם הוא יכול להמנע מכך.[5] על דבר דומה מדווחים לפעמים המחנכים הארופאים והאמריקאים, לגבי תלמידיהם. לוי-ברול מצטט את תצפיותיו של מיסיונר אחר אנשי מוסי (Mossi) על נהר הניז'ר: "השיחה איתם סובבת רק סביב נשים, אוכל ו(בעונה הגשומה) היבול ."[6] אילו עוד נושאים היו מעדיפים רבים מבני זמנם ושכניהם של ניוטון, קאנט ולוי-ברול?

המסקנה להסיק ממחקריו של לוי-ברול מבוטאת במילים שלו בצורה הטובה ביותר: "השכל הפרימיטיבי, כמו שלנו, להוט למצוא את הסיבות למה שקורה, אבל הוא לא מחפש אותן באותו הכיוון כמונו." [7]

איכר המעוניין להשיג יבול עשיר עשוי--לפי תוכן רעיונותיו-- לבחור שיטות מגוונות. הוא עשוי לבצע טקסי כישוף, הוא עשוי לצאת במסע צליינות, הוא עשוי להציע נר לצלם קדוש כלשהו, או שהוא עשוי להשתמש בחומר דשן נוסף ומשופר. אך מה שהוא יעשה, תמיד יהיה פעולה, כלומר, שימוש באמצעים להשגת מטרות. כישוף הוא במובן רחב יותר סוג של טכנולוגיה. גירוש שדים היא פעולה מכוונת להשגת מטרה המבוססת על ראיית עולם שרוב בני זמננו מבטלים כאמונה תפלה ולכן לא נאותה. אך ממושג הפעולה לא משתמע שהפעולה עצמה מכוונת על ידי תיאוריה נכונה וטכנולוגיה המבטיחה הצלחה והשגת המטרה הרצויה. משתמע מכך רק שהמבצע של אותה פעולה מאמין שאותם אמצעים שבחר יפיקו את התוצאה הרצויה.

שום עובדות המסופקות על ידי האתנולוגיה או ההיסטוריה סותרות את הטענה שהמבנה הלוגי של המוח הוא אחיד בין כל בני האדם המשתייכים לכל הגזעים, גילאים והארצות.[8]

-----------

[2] כמעט ואף פילוסוף לא החזיק בידע כל כך רחב עם מגוון ענפים של הידע בן זמנו של ברגסון(Bergson) מלבדו. אך הערה מקרית בספרו הנפלא והאחרון מוכיחה בבירור שברגסון התעלם לחלוטין מהתיאורמה הבסיסית של התיאוריה המודרנית של ערך וסחר חליפין. אגב, סחר חליפין הוא מעיר “l’on ne peut le pratiquer sans s’être demandé si les deux objets échangés sont bien de même valeur, c’est-à-die échangeables contre un même troisième.”." (Les Deux Sources de law morale et de la religion [Paris, 1932], p. 68.)

[3] Levy-Bruhl, How Natives Think, trans. by L.A. Clare (New York, 1932), p. 386

[4] Ibid., p. 377.

[5] Levy-Bruhl, Primitive Mentality, trans. by L.A. Clare (New York, 1923), pp. 27-29.

[6] שם, עמ' 27.

[7] שם, עמ' 437

[8] Cf. the brilliant statements of Ernst Cassirer, Philosophie der symbolischen Formen (Berlin, 1925), II, 78

1. פרקסאולוגיה והיסטוריה

ישנם שני ענפים עיקריים של מדעי הפעולה האנושית: פרקסאולוגיה והיסטוריה. היסטוריה היא האיסוף והארגון השיטתי של כל המידע התצפיתי שנוגע לפעולה האנושית. היא עוסקת בתוכן המוחשי של הפעולה האנושית. היא חוקרת את כל המאמצים האנושיים על הריבוי והמגוון האינסופיים שלהם ואת כל הפעולות האינדיבידואליות כולל כל ההשלכות המקריות, המיוחדות, והייחודיות שלהן. היא בוחנת בקפדנות את הרעיונות שמנחים את האנשים הפועלים ואת תוצאות הפעולות המבוצעות. היא מאמצת לחיקה כל היבט של הפעילויות האנושיות. היא מצד אחד היסטוריה כללית ומצד שני היסטוריה של מספר תחומים צרים יותר. יש היסטוריה של הפעולה המדינית והצבאית, של הרעיונות והפילוסופיה, של הפעילויות הכלכליות, של הטכנולוגיה, של הספרות, האמנות, והמדע, של הדת, של מנהגים והרגלים, ושל עוד הרבה תחומים בחיי האדם. יש אתנולוגיה ואנתרופולוגיה, עד כמה שהן לא חלק מהביולוגיה, ויש פסיכולוגיה עד כמה שהיא לא חלק מהפיזיולוגיה ולא מהאפיסטמולוגיה ולא מהפילוסופיה. יש בלשנות עד כמה שהיא לא לוגיקה ולא פיזיולוגיה של הדיבור.

נושא המחקר של כל המדעים ההיסטוריים הוא העבר. הם אינם מסוגלים ללמד אותנו משהו שיהיה תקף לכל הפעולות האנושיות, כלומר, גם לגבי העתיד. לימוד ההיסטוריה מקנה לאדם חכמה ושיקול דעת. אבל הוא עצמו אינו מספק שום ידע או מיומנות בהם ניתן להשתמש לטיפול במשימות קונקרטיות.

גם מדעי הטבע עוסקים בארועי העבר. כל תצפית היא תצפית על משהו שחלף; אין תצפיות על התרחשויות עתידיות. אבל התצפיות להן חייבים מדעי הטבע את את כל הצלחתם הן תצפיות במסגרת ניסוי בו ניתן לבודד את היסודות המשתנים ולבחון כל אחד מהם בנפרד. בעובדות שמצטברות באופן זה ניתן להשתמש לצורך אינדוקציה, נוהל היסק מיוחד שיש ראיות פרגמטיות לכך שהוא מועיל, למרות שהאפיון האפיסטמולוגי המספק שלו הוא עדיין בעיה בלתי פתורה.

התצפיות בהן מדעי הפעולה האנושית צריכים לעסוק הן תמיד תצפיות בתופעות מורכבות. לא ניתן לבצע שום ניסוי מעבדה על הפעולה האנושית. בשום מקרה איננו יכולים לבחון את השינוי באלמנט אחד בלבד, כאשר שאר תנאי האירוע נשארים ללא שינוי. תצפיות היסטוריות, ככל שזה נוגע לתופעות מורכבות, אינן מספקות לנו עובדות במובן בו מדעי הטבע משתמשים במונח זה כדי לציין אירועים מבודדים שנבדקים בניסויים. המידע שמופק מתצפיות היסטוריות אינו יכול לשמש כאבני בניין להרכבת תאוריות ולחיזוי אירועים עתידיים. כל תצפית היסטורית פתוחה למספר פרשנויות, ומפורשת בפועל בדרכים שונות.

עקרונות היסוד של הפוזיטיביזם ושל אסכולות מטאפיזיות דומות הם לפיכך אשלייתיים. לא ניתן לבצע רפורמה במדעי הפעולה האנושית לפי הדפוס של הפיזיקה ושאר מדעי הטבע. אין כלים באמצעותם ניתן לבסס תאוריה א-פוסטריורית של התנהגות האדם ואירועי החברה. ההיסטוריה אינה יכולה להוכיח וגם לא להפריך שום טענה כללית באופן בו מדעי הטבע מקבלים או דוחים השערה על סמך ניסויי מעבדה. אימות-בניסוי או הפרכה-בניסוי של טענה כללית, שניהם אינם אפשריים בתחום זה.

התופעות המורכבות, הנוצרות מהצטרפות שרשראות סיבתיות מגוונות אינן יכולות לשמש אבן בוחן לשום תאוריה. להפך, תופעות אלה הופכות למובנות אך בעזרת הפירוש הניתן להם במונחי התאוריות שפותחו קודם לכן ממקורות אחרים. במקרה של תופעות הטבע אסור לפירוש לסטות מהתאוריות אשר אומתו בהצלחה בעזרת ניסויים. במקרה של אירועים היסטוריים אין מגבלה כזו. הפשרנים חופשיים לנקוט בהסברים שרירותיים למדי. כשיש לצורך בהסבר, השכל האנושי מעולם לא פספס להמציא בו במקום אי-אלו תאוריות דמיונית, חסרות כל הצדקה הגיונית.

פרקסאולוגיה מספקת בתחום ההיסטוריה האנושית מגבלה דומה לזו אשר התאוריות הניסוייות מטילות על הנסיונות לפרש ולבאר את הארועים הפיזיים, הכימיים והפיזיולוגיים. פרקסאולוגיה הינה מדע תאורטי ושיטתי, ולא היסטורי. תחומה היא הפעולה האנושית באשר היא, בלא קשר לכל הנסיבות הסביבתיות, מקריות או פרטיות של כל פעולה ספציפית. הכרתה היא פורמלית וכללית לגמרי ללא יחס לתוכן החומרי ומאפיינים המסוימים של המעשה עצמו. תכליתה היא ידע התקף לכל המקרים בהם התנאים תואמים בדיוק לאלה שנכללים בהנחותיה והיסקיה. הצהרותיה והצעותיה אינן נגזרות מן הניסיון. בדומה למתמטיקה וללוגיקה, הם הינם א-פריוריים. הם אינם נתונים לעימות או הפרכה על בסיס ניסיון ועובדות. 

הם קודמים, הן בהגיון והן בזמן, לכל הבנה של עובדות היסטוריות. הם הינם צורך חיוני לתפיסה אינטלקטואלית של אירועים היסטוריים. בלעדיהם לא נהיה מסוגלים לראות במהלך האירועים דבר זולת שינויים קליידוסקופיים וערבוביה כאוטית.

----------            

[1] היסטוריה כלכלית, תאוריה של כלכלה דסקרפטיבית וסטיסטיקה כלכלית הן, כמובן, היסטוריה. במושג סוציאולוגיה משתמשים שני מובנים שונים. סוציולוגיה דסקריפטיבית עוסקת בתופעות ההיסטוריות של הפעילות האנושית אשר לא בכלכלה דסקריפטיבית; היא חופפת במובן מסוים עם התחומי מחקר של אתנולוגיה ואנתרופולוגיה. סוציאולוגיה כללית מצד שני, ניגשת לניסיון ההיסטורי מהזווית היותר אוניברסלית מאשר ענפים אחרים של ההיסטוריה. היסטוריה גרידא עוסקת למשל באנשים או אזור גאוגרפי מסוים. מקס ובר בחיבור המרכזי שלו (Wirtschaft und Gesellschaft [Tübingen, 1922], pp. 513-600) עוסק בעיר באופו כללי, זאת אומרת עם כל הניסיון ההיסטורי הנוגע לערים, ללא הגבלה בתקופות היסטוריות, אזורים גאוגרפיים או אישים, לאומים, גזעים ותרבויות.

6. האלתר אגו

 אם אנו מוכנים לקחת את מושג הסיבתיות במובן הרחב ביותר שלו, טלאולוגיה יכולה להיקרא סוג של חקירה סיבתית. הסיבות הסופיות הן הראשונות מבין כל הסיבות. רואים את סיבת המאורע כפעולה או פעולה-לכאורה המכוונת לתכלית מסוימת.

הן אנשים פרימיטיביים והן פעוטות, מתוך גישה אנתרופומורפית תמימה, חושבים שזה בהחלט מתקבל על הדעת שכל שינוי ומאורע הוא תוצאת פעולתה של ישות הפועלת באותה הדרך בה הם עצמם פועלים. הם מאמינים שבעלי חיים, צמחים, הרים, נהרות ומעיינות, ואף אבנים וגורמי שמיים הם, כמוהם, ישויות שחשות, רוצות ופועלות. רק בשלב מאוחר יותר של התפתחות תרבותית דוחה האדם את הרעיונות האנימיסטיים הללו ומחליפם בהשקפת עולם מכניסטית. מכניקליזם מוכיח את עצמו כעיקרון מנחה כה מספק עד שאנשים מאמינים שהוא מסוגל לפתור את כל בעיות החשיבה והמחקר המדעי. מטריאליזם ופאנפיזיקליזם מכריזים שמכניקליזם הוא המהות של כל ידע, ושהשיטות האמפיריות והמתמטיות של מדעי הטבע הן אופן החשיבה המדעי היחיד. יש להבין את כל השינויים כתנועות הכפופות לחוקי המכניקה.

חסידי המכניקליזם אינם עוסקים בבעיות הבלתי פתורות עדיין של הבסיס הלוגי והאפיסטמולוגי של עקרונות הסיבתיות והאינדוקציה הבלתי-מושלמת. בעיניהם העקרונות האלה תקפים בגלל שהם עובדים. העובדה שניסויי מעבדה מביאים לתוצאות שחוזות התאוריות, ושמכונות במפעלים פועלות באופן שחוזה הטכנולוגיה, מוכיחה - הם אומרים - שהשיטות והממצאים של מדע הטבע המודרני תקפים. המדע אמנם לא יכול לתת לנו אמת - ומי יודע מה המשמעות האמיתית של אמת? - אבל לפחות דבר אחד בטוח: הוא מצליח להוביל אותנו להצלחה.

אבל דווקא כאשר מקבלים את נקודת המבט הפרגמטית הזאת, מתגלה הריקנות של הדוגמה הפאנפיזיקליסטית. המדע, כפי שצויין לעיל, טרם הצליח לפתור את הבעיות של יחסי השכל והגוף. הפאנפיזיקליסטים אינם יכולים לטעון שהפרוצדורות המומלצות על ידם פעלו אי-פעם בתחום היחסים הבין-אישיים ובתחום מדעי החברה. אבל אין כל ספק שהעיקרון לפיו האגו נוהג בכל יצור אנוש כאילו מדובר בישות חושבת ופועלת כמוהו, הוכיח את עצמו כשימושי הן בחיי היומיום והן במחקר מדעי. אי אפשר להכחיש שהוא עובד.

אין ספק שהנוהג לראות באנשים אחרים ישויות שחושבות ופועלות כמו שאני, האגו, חושב ופועל, הניב תוצאות טובות; מצד שני זה נראה חסר סיכוי לקבל אימות פרגמטי דומה לעיקרון שדורש להתייחס לאנשים אחרים באותו האופן כמו לאובייקטים של מדעי הטבע. הבעיות האפיסטמולוגיות שעולות מהניסיון להבין את התנהגותם של אנשים אחרים מסובכות לא פחות מאלה של סיבתיות ואינדוקציה בלתי-מושלמת. אפשר להודות שזה בלתי-אפשרי לספק הוכחה מכרעת להנחה שההיגיון שלי הוא ההיגיון של כל שאר האנשים ובהחלט וללא יוצא מן הכלל ההיגיון האנושי היחיד, ושקטגוריות הפעולה שלי הן קטגוריות הפעולה של כל שאר האנשים ובהחלט וללא יוצא מן הכלל הקטגוריות של כל הפעולות האנושיות. ואף-על-פי-כן, הפרגמטיסט חייב לזכור שההנחות האלה עובדות הן בשטח והן במדע, ולפוזיטיביסט אסור להתעלם מהעובדה שכאשר הוא פונה לזולת הוא מניח מראש - באופן חבוי ומובלע - את תוקפו הבין-אישי של ההיגיון ומכאן שגם את מציאותו של עולם המחשבה והפעולה של האלתר אגו, של אופיו האנושי הניכר.

חשיבה ופעולה הן התכונות שמייחדות את האדם. הן מאפיין ייחודי של כל בני האדם. הן, מעבר לחברות במין הזואולוגי הומו סאפיינס, סימן ההיכר של האדם כאדם. אין זה תפקידה של הפרקסאולוגיה לחקור את הקשר בין חשיבה לפעילות. בשביל הפרקסאולוגיה מספיק לקבוע את העובדה שיש רק היגיון אחד שמובן לשכל האנושי, ושיש רק אופן פעולה אחד שהוא אנושי ומובן לשכל האנושי. השאלה האם קיימות או יכולות להתקיים במקום כלשהו ישויות אחרות - על-אנושיות או תת-אנושיות - שחושבות ופועלות באופן שונה, נמצאת מחוץ להישג-ידו של השכל האנושי. עלינו להגביל את מאמצינו לחקר הפעולה האנושית.

הפעולה האנושית הזאת, שקשורה באופן בלתי ניתן להתרה למחשבה האנושית, מותנה בהכרח לוגי. זה בלתי אפשרי עבור השכל האנושי לתפוס יחסים לוגיים שאינם מתאימים למבנה הלוגי של שכלנו. זה בלתי אפשרי עבור השכל האנושי לתפוס אופן פעולה שהקטגוריות שלו שונות מהקטגוריות שקובעות את הפעולות של עצמנו.

לרשות האדם עומדים רק שני עקרונות לצורך הבנה שכלית של המציאות: טלאולוגיה וסיבתיות. מה שאין להכניסו תחת אחת מהקטגוריות הללו נסתר לחלוטין מהשכל האנושי. אירוע שלא ניתן לפרשו על ידי אחד משני העקרונות הללו הוא - עבור האדם - מסתורי ובלתי-נתפס. ניתן לתפוס שינוי או כתוצאת פעולתה של סיבתיות מכניסטית או כתוצאה של פעולה תכליתית; עבור השכל האנושי אין דרך שלישית. נכון, כפי שצויין קודם, שטלאולוגיה יכולה להיחשב כסוג של סיבתיות. אבל קביעת עובדה זו אינה מבטלת את ההבדלים המהותיים בין שתי הקטגוריות.

השקפת העולם הפאנמכניסטית מחויבת למוניזם מתודולוגי; היא מכירה רק בסיבתיות מכניסטית מכיוון שרק לה היא מייחסת ערך קוגניטיבי כלשהו או לפחות ערך קוגניטיבי גבוה מזה של טלאולוגיה. זוהי אמונה מטאפיזית טפלה. שני עקרונות הקוגניציה - סיבתיות וטלאולוגיה - הינם, בשל מגבלות התפיסה האנושית, בלתי מושלמים, ואינם מספקים ידע מוחלט. סיבתיות מובילה לרגרסיה אינסופית שההיגיון לעולם לא יוכל לסיים. טלאולוגיה מתגלה כלוקה בחסר ברגע שעולה השאלה מה מניע את המניע הראשוני. כל אחת מהשיטות נעצרת כאשר היא מגיעה לנתון סופי שלא ניתן לנתחו ולפרשו. החשיבה והמחקר המדעי אינם יכולים להביא שקט נפשי מלא, ודאות אפודיקטית, והכרה מלאה של כל הדברים. התר אחר אלה חייב לפנות אל האמונה ולנסות להשקיט את מצפונו על ידי אימוץ עקרונות דתיים או דוקטרינה מטאפיזית.

אם אנחנו נשארים בגבולות ההיגיון והניסיון, אין לנו מנוס מלהכיר בכך שבני האדם סביבנו פועלים. איננו חופשיים להתעלם מעובדה זו למען חשיבה אופנתית מוטה לחיוב, ודעה שרירותית. הניסיון היומיומי מוכיח לא רק שהשיטה היחידה המתאימה לחקר הסביבה הלא-אנושית שלנו מסופקת על ידי קטגוריית הסיבתיות; הוא מוכיח בצורה לא פחות משכנעת שבני האדם סביבנו הם ישויות פועלות כמונו. לצורך הבנת הפעולות עומדת לרשותנו רק שיטה אחת של פרשנות וניתוח: להיעזר בהכרה ובניתוח של ההתנהגות התכליתית של עצמנו.

בעיית המחקר והניתוח של פעולתם של אנשים אחרים אינה קשורה בשום דרך לבעיית קיומה של נפש, או של נפש בת-אלמוות. במידה שההתנגדויות של האמפיריציזם, הביהייביוריזם והפוזיטיביזם מופנות נגד סוג כלשהו של תאוריית-נפש, הן לא מועילות לבעיה שלנו. השאלה שבה עלינו לעסוק היא האם ניתן לתפוס פעולה אנושית באופן אינטלקטואלי אם מסרבים להבין אותה כהתנהגות בעלת משמעות ותכליתית שמיועדת להשיג מטרות מוגדרות. הביהייביוריזם והפוזיטיביזם רוצים להפעיל את השיטות של מדעי הטבע האמפיריים על המציאות של הפעולה האנושית. הם מפרשים אותה כתגובה לגירויים. אבל הגירויים האלה עצמם אינם ניתנים לתיאור על ידי השיטות של מדעי הטבע. כל ניסיון לתאר אותם חייב להתייחס למשמעות שהאנשים הפועלים מייחסים להם. אנו יכולים לכנות את הצעתה של סחורה למכירה בשם "גירוי". אבל לא ניתן לתאר את מה שמהותי בהצעה כזאת ומייחד אותה מהצעות אחרות מבלי להיכנס למשמעות שהצדדים הפועלים מייחסים לסיטואציה. שום תחבולה דיאלקטית לא יכולה לחסל בחשאי את העובדה שהאדם מונע על ידי השאיפה להשיג מטרות מסוימות. התנהגות תכליתית זו - דהיינו, פעולה - היא נושא המחקר של המדע שלנו. איננו יכולים לגשת לנושא שלנו אם אנחנו מתעלמים מהמשמעות שהאדם הפועל מייחס לסיטואציה, דהיינו, למצב העניינים הנתון, ולהתנהגות של עצמו ביחס לסיטואציה.

אין זה הולם שפיזיקאי יחפש אחר סיבות תכליתיות בגלל שאין שום אינדיקציה לכך שהאירועים שהם נושא המחקר של הפיזיקה צריכים להיות מפורשים כתוצאת פעולותיה של ישות, שמנסה להשיג מטרות באופן אנושי. וגם אין זה הולם שפרקסאולוג יתעלם מהפעלתם של כוח הרצון והכוונה של הישות הפועלת; הם ללא ספק עובדות נתונות. אילו התעלם מכך, היה חדל לחקור פעולה אנושית. לעיתים קרובות מאוד - אך לא תמיד - ניתן לחקור את הארועים בהם מדובר הן מנקודת המבט של הפרקסאולוגיה והן מזו של מדעי הטבע. אבל מי שעוסק ביריית רובה מנקודת מבט פיזיקלית וכימית אינו פרקסאולוג. הוא מתעלם בדיוק מאותן בעיות שמדע ההתנהגות האנושית התכליתית נועד להסביר.

על השימושיות של האינסטינקטים

ההוכחה לעובדה שיש רק שתי דרכי גישה למחקר אנושי, סיבתיות או טלאולוגיה, מגיעה מהבעיות שעולות ביחס לשימושיות האינסטינקטים. ישנם סוגי התנהגות שמצד אחד אי אפשר לפרשם באופן מלא באמצעות השיטות הסיבתיות של מדעי הטבע, אבל מצד שני אי אפשר לראות בהם פעולה אנושית תכליתית. כדי להבין התנהגויות כאלה אנו נאלצים לפנות לפתרונות מאולתרים. אנו מייחסים להן אפיון של מעין-פעולות; אנחנו מדברים על אינסטינקטים שימושיים.

אנו מבחינים בשני דברים: ראשית, הנטייה הטבועה באורגניזם חי להגיב לגירוי לפי דפוס קבוע, ושנית, ההשפעות החיוביות של התנהגות מסוג זה על חיזוק או שימור כוחות החיים של האורגניזם. אילו התאפשר לנו לפרש התנהגות כזאת כתוצאה של שאיפה תכליתית להשגת מטרות מסוימות, היינו מכנים אותה פעולה ומטפלים בה בשיטות הטלאולוגיות של הפרקסאולוגיה. אבל היות שלא מצאנו בהתנהגות הזאת שום סימן לשכל מודע, אנו מניחים שגורם לא ידוע - אנו קוראים לו אינסטינקט - מילא כאן תפקיד. אנו אומרים שהאינסטינקט מנחה התנהגות חייתית מעין-תכליתית ותגובות בלתי-מודעות אך בכל זאת שימושיות של שרירים ועצבים אנושיים. למרות זאת, העובדה שאנו מייחסים לגורם הבלתי-מוסבר בהתנהגות הזו קיום ממשי בתור כוח וקוראים לו אינסטינקט - עובדה זו בפני עצמה לא מגדילה את הידע שלנו. אסור לנו לשכוח שהמלה הזאת, אינסטינקט, אינה אלא סימן-גבול שמציין נקודה שמעבר לה איננו מסוגלים, לפחות לא כרגע, להמשיך בבדיקה המדעית הקפדנית שלנו.

הביולוגיה הצליחה לגלות הסבר "טבעי", דהיינו, מכניסטי, להרבה תהליכים שבתקופות קודמות יוחסו לפעולתם של אינסטינקטים. עם זאת, נשארו תהליכים רבים שאי אפשר לפרשם כתגובות מכניות או כימיות לגירויים מכניים או כימיים. לבעלי החיים יש התנהגויות שהדרך היחידה להבינן היא להניח שקיים גורם מנחה שמילא בהן תפקיד.

המטרה שהציב לעצמו הביהיביוריזם, לחקור את הפעולה האנושית מבחוץ בשיטות של פסיכולוגיית בעלי החיים, היא אשלייתית. במידה שהתנהגות בעלי החיים כוללת יותר מאשר תהליכים פיזיולוגיים גרידא כמו נשימה וחילוף חומרים, אפשר לחקור אותה רק בעזרת מושגי-המשמעות שפיתחה הפרקסאולוגיה. הביהיביוריסט ניגש למושא חקירותיו באמצעות המושגים האנושיים של מטרה והצלחה. מבלי משים הוא מייחס לנושא המחקר שלו את המושגים האנושיים של שימושיות ואכזריות. הוא מוליך את עצמו שולל בכך שהוא פוסל כל התייחסות לשונית למודעות ולשאיפה להשיג מטרות. למעשה תודעתו מחפשת בכל מקום מטרות ומודדת כל התנהגות באמת-מידה משובשת של שימושיות. מדע ההתנהגות האנושית - במידה שאינו פיזיולוגיה - אינו יכול להימנע מלהתייחס למשמעות ולמטרה. הוא אינו יכול ללמוד שום דבר מפסיכולוגיית בעלי החיים ומתצפית בתגובותיהם הבלתי מודעות של תינוקות שזה עתה נולדו. ההיפך הוא הנכון, דווקא פסיכולוגיית בעלי החיים ופסיכולוגיית התינוקות אינן יכולות לוותר על העזרה שמציע להן מדע הפעולה האנושית. ללא קטגוריות פרקסאולוגיות לא היה לנו מושג איך לתפוס ולהבין את ההתנהגות של בעלי חיים ותינוקות כאחד.

ההתבוננות בהתנהגות האינסטינקטיבית של בעלי החיים מעוררת באדם השתאות ומעלה שאלות שאיש לא יכול לתת להן תשובות מספקות. עם זאת, העובדה שבעלי חיים ואפילו צמחים מגיבים באופן מעין-תכליתי היא מופלאה לא פחות ולא יותר מכך שהאדם חושב ופועל, מכך שבעולם האנאורגני רווחות אותן תגובות גומלין שהפיזיקה מתארת, ומכך שבעולם האורגני מתרחשים תהליכים ביולוגיים. כל זה מופלא במובן שזהו נתון סופי עבור השכל החקרני שלנו.

גם מה שמכנים אינסטינקט חייתי הוא נתון סופי שכזה. כמו המושגים תנועה, כוח, חיים ומודעות, גם המושג אינסטינקט הוא רק מונח שנועד לציין נתון סופי. מה שבטוח, הוא אינו "מסביר" דבר ואינו מציין סיבה או סיבה סופית.

התכלית המוחלטת

כדי למנוע כל אפשרות לפרשנות מוטעית של הקטגוריות הפרקסאולוגיות, כדאי כנראה להדגיש אמת מובנת מאליה.

פרקסאולוגיה, כמו המדעים ההיסטוריים של הפעולה האנושית, עוסקת בפעולה אנושית תכליתית. אם היא מזכירה מטרות, מה שהיא רואה לנגד עיניה הן המטרות שהאנשים הפועלים מנסים להשיג. אם היא מדברת על משמעות, היא מתכוונת למשמעות שהאנשים הפועלים מייחסים לפעולותיהם.

פרקסאולוגיה והיסטוריה הן ביטויים של השכל האנושי וככאלה הן תלויות ביכולות האינטלקטואליות של אנשים בני-תמותה. הפרקסאולוגיה וההיסטוריה אינן מתיימרות לדעת שום דבר על כוונותיה של תודעה מוחלטת ואובייקטיבית, על משמעות אובייקטיבית שטבועה במהלך הארועים וההתפתחות ההיסטורית, ועל התוכניות שהאל או הטבע או רוח העולם או הייעוד הגלוי מנסים להגשים תוך הכוונת היקום וענייני האדם. אין להן שום קשר למה שנקרא הפילוסופיה של ההיסטוריה. הן אינן טוענות, כמו עבודותיהם של הגל, קונט, מארקס, ועוד הרבה כותבים אחרים, שהן יכולות לחשוף מידע על המשמעות האמתית, האובייקטיבית ומוחלטת של החיים וההיסטוריה.

האדם כצמח

ישנן פילוסופיות שמייעצות לאנשים להציב לעצמם, כמטרה המהותית של התנהגותם, ויתור מלא על כל פעולה. הן משקיפות על החיים כעל רוע מוחלט מלא כאב, סבל, וייסורים, ומכחישות באופן נחרץ ומנומק שפעולה אנושית תכליתית כלשהי יכולה להפוך אותם לנסבלים. ניתן להשיג אושר רק על ידי הכחדה מלאה של המודעות, כוח הרצון, והחיים. הדרך היחידה לשמחה עילאית וגאולה היא להפוך לגמרי פסיבי, אדיש, וחסר תנועה כמו הצמחים. הטוב המוחלט הוא זניחת החשיבה והפעולה.

זוהי מהות תורתן של פילוסופיות הודיות שונות, במיוחד בודהיזם, ושל שופנהאואר. הפרקסאולוגיה אינה מבקרת אותן. היא נייטרלית ביחס לכל שיפוטי הערך ובחירת המטרות הסופיות. המשימה שלה אינה לאשר או לשלול, אלא לתאר מה קיים.

נושא המחקר של הפרקסאולוגיה הוא הפעולה האנושית. היא עוסקת באדם הפועל, לא באדם שהפך לצמח והצטמצם לקיום צמחי בלבד.

----------------

[8] Cf. Alfred Sch?tz, Der sinnhafte Aufbau der sozialen Welt (Vinna, 1932), p. 18.

[9] Cr. Karel Englis, Begr?ndung der Teleologie als Form des empirischen Erkennens (Br?nn, 1930), pp. 15 ff.

[10] "La vie est une cause premiere qui nous ?chappe comme toutes les causes premi?res et dont la science exp?rimentale n'a pas ? se pr?occuper." Claude Bernard, Law Science exp?rimentale (Paris, 1878), p. 137.

[11] On the philosophy of history, cf. Mises, Theory and History (New Haven, 1957), pp. 159. ff.

5. סיבתיות כתנאי נדרש לפעולה.

האדם מסוגל לפעול בגלל שיש לו יכולת לגלות קשרים סיבתיים שקובעים שינוי והתהוות ביקום. לפעול דורש ומניח מראש את קטגוריית הסיבתיות. רק אדם שרואה את העולם לאור הסיבתיות כשיר לפעול. במובן זה ניתן לומר שסיבתיות היא קטגוריה של פעולה. הקטגוריה אמצעים ומטרות מניחה מראש את הקטגוריה סיבה ותוצאה. בעולם ללא סיבתיות וסדירות של תופעות לא יהיה כל מקום לחשיבה אנושית ולפעולה אנושית. עולם כזה יהיה כאוס בו האדם לא יצליח למצוא שום כיוון והנחייה. האדם אינו מסוגל אפילו לדמיין את התנאים ביקום כאוטי שכזה.

כאשר האדם אינו רואה שום קשר סיבתי, הוא אינו יכול לפעול. הטענה הזאת אינה הפיכה. גם אם הוא מבין את הקשר הסיבתי בו מדובר, האדם אינו יכול לפעול אם הוא לא מסוגל להשפיע על הסיבה.

האבטיפוס של מחקר הסיבתיות היה: היכן וכיצד עלי להתערב כדי להטות את מהלך האירועים מהדרך בה היו מתרחשים בהעדר התערבות מצידי, לכיוון שמתאים יותר לרצונות שלי? במובן הזה האדם מעלה את השאלה: מי או מה נמצא במקור הדברים? הוא מחפש את הדפוסים החוזרים וה"חוקיות", בגלל שהוא רוצה להתערב. רק בשלב מאוחר יותר קיבל החיפוש הזה פירוש רחב יותר על ידי המטאפיזיקה, כחיפוש אחר המקור הראשוני של ההוויה והקיום. נדרשו מאות שנים כדי להחזיר את הרעיונות המוגזמים והראוותניים הללו לשאלה הצנועה יותר, היכן על האדם להתערב או האם הוא מסוגל להתערב כדי להשיג מטרה זו או אחרת.

הטיפול שקיבלה בעיית הסיבתיות בעשורים האחרונים היה, בשל בלבול שגרמו מספר פיזיקאים מובילים, בלתי מספק. אנו מקווים שפרק בלתי נעים זה בהיסטוריה של הפילוסופיה יהווה אזהרה לפילוסופים של העתיד.

ישנם שינויים שהסיבות להם, לפחות כיום, אינן ידועות לנו. לפעמים אנו מצליחים להשיג ידע חלקי שמאפשר לנו להגיד: ב-70 אחוזים מכלל המקרים A גורם ל-B, ובשאר המקרים ל-C, או אפילו ל-F, E, D וכן הלאה. כדי להחליף את המידע החלקי הזה במידע מדויק יותר, יהיה עלינו לפרק את A למרכיביו. כל עוד הדבר לא הושג, עלינו להשלים עם מה שנקרא חוק סטטיסטי. אבל זה לא משפיע על המשמעות הפרקסאולוגית של סיבתיות. בורות מוחלטת או חלקית באזורים מסויימים אינה מחסלת את קטגוריית הסיבתיות.

הבעיות הפילוסופיות, האפיסטמולוגיות והמטאפיזיות של סיבתיות ושל אינדוקציה בלתי-מושלמת נמצאות מעבר לתחום הפרקסאולוגיה. עלינו פשוט לקבוע כעובדה שעל מנת לפעול אדם חייב להכיר את מערכת היחסים הסיבתית בין אירועים, תהליכים או מצבי עניינים. ורק במידה שמערכת היחסים הזאת ידועה לו, יכולה פעולתו להשיג את המטרות המבוקשות. אנחנו מודעים לגמרי לכך שבקובענו קביעה זו אנו נעים במעגל. שכן העדות היחידה לכך שהבנו נכון יחס סיבתיות היא שפעולה שמונחית על ידי הידע הזה מביאה לתוצאה הצפויה. אבל איננו יכולים להימנע מהעדות המעגלית האכזרית הזאת דווקא בגלל שסיבתיות היא קטגוריה של פעולה. ובשל היותה קטגוריה כזאת, פרקסאולוגיה אינה יכולה להימנע מלהקדיש תשומת לב מסוימת לבעיה פילוסופית יסודית זו.

4. רציונליות ואי-רציונליות; סובייקטיביזם ואובייקטיביות במחקר פרקסאולוגי

פעולה אנושית היא - בהכרח - תמיד רציונלית. ולכן המונח "פעולה רציונלית" הוא פלאונאסטי וככזה חייב להידחות. ביחס למטרה הסופית של הפעולה, המונחים רציונלי ואי-רציונלי הם בלתי הולמים וחסרי משמעות. המטרה הסופית של הפעולה היא תמיד סיפוקן של אי-אילו תשוקות של האדם הפועל. היות ואף אחד לא מסוגל לשים את שיפוטי הערך הסובייקטיביים של עצמו במקום אלה של האדם הפועל, זוהי יומרת שווא להעביר שיפוט על מטרות ורצונות של אחרים. איש אינו מוסמך להכריז מה יהפוך אדם אחר ליותר מאושר או פחות ממורמר. המבקר, או שהוא מספר לנו מה הוא מאמין שהיה שם לעצמו למטרה אילו נמצא במקומו של הזולת; או שהוא מכריז, בהתנשאות רודנית שמבטלת בשמחה את רצונו ושאיפותיו של הזולת, איזה מצב של הזולת היה מתאים יותר לעצמו, למבקר.

נהוג לקרוא לפעולה "אי-רציונלית" אם היא נועדה, במחיר של ויתור על יתרונות "חומריים" ומוחשיים, להשיג סיפוקים "אידאליים" או "גבוהים יותר". במובן זה אנשים אומרים, למשל - לפעמים בהערכה ולפעמים בביקורת - שאדם שמקריב את חייו, בריאותו או כספו כדי להשיג דברים "נעלים" - כמו נאמנות לעקרונותיו הדתיים, הפילוסופיים, והפוליטיים או החרות והשגשוג של עמו - מונע על ידי שיקולים אי-רציונליים. אולם, החתירה למטרות נעלות היא לא יותר ולא פחות רציונלית או אי-רציונלית מאשר החתירה למטרות אנושיות אחרות. זו טעות להניח שהרצון להשיג את אמצעי המחיה והבריאות הבסיסיים הוא יותר רציונלי, טבעי, או מוצדק מהרצון להשיג טובין או שרותים אחרים. נכון שהתיאבון למזון ולחום משותף לבני-אדם וליונקים אחרים, ושבדרך כלל אדם שאין לו מזון ומחסה מרכז את מאמציו בסיפוק צרכים דחופים אלה ולא כל כך מתעניין בדברים אחרים. הדחף לחיות, להישאר בחיים ולנצל כל הזדמנות לחזק את כוחות החיים, זהו מאפיין יסודי וקדום של החיים, שמצוי בכל יצור חי. אבל כניעה לדחף הזה - אצל האדם - היא לא צורך בלתי נמנע.

בעוד שכל שאר בעלי החיים מונעים ללא סייג על ידי הדחף להישאר בחיים ועל ידי הדחף להתרבות, לאדם יש כוח לשלוט אפילו על דחפים אלה. הוא יכול לשלוט גם בתשוקותיו המיניות וגם ברצון שלו לחיות. הוא יכול לוותר על חייו כאשר התנאים היחידים בהם הוא יכול להישאר בחיים נראים לו בלתי נסבלים. האדם מסוגל למות למען מטרה או להתאבד. לחיות, עבור האדם, זו תוצאה של בחירה, של שיפוט-ערך.

הוא הדין לגבי הרצון לחיות חיי שפע. עצם קיומם של מתנזרים, ושל אנשים שדוחים רווחים חומריים לטובת דבקות ברעיונותיהם ושמירה על כבודם העצמי מהווה ראייה לכך שהמרדף אחר רווחה חומרית אינו בלתי-נמנע, אלא תוצאה של בחירה. כמובן, הרוב המוחלט מעדיפים חיים על פני מוות ועושר על פני עוני.

זה שרירותי להגדיר רק את סיפוק הצרכים הפיזיולוגיים של הגוף כ"טבעי" ולכן "רציונלי", ואת כל השאר כ"מלאכותי" ולכן "אי-רציונלי". הטבע האנושי מתאפיין בכך שהאדם מחפש לא רק מזון, מחסה, וזוגיות כמו שאר בעלי החיים, אלא גם סוגים אחרים של סיפוק. לבני-האדם יש רצונות וצרכים אנושיים, שאנו יכולים לכנותם "גבוהים יותר" מאלה שמשותפים לו וליונקים אחרים.

כאשר מדובר באמצעים שנבחרים כדי להשיג מטרות, מהמונחים רציונלי ואי-רציונלי משתמע שיפוט לגבי היעילות וההתאמה של התהליך בו נעשה שימוש. המבקר מאשר או מבקר את האמצעי תוך התמקדות בשאלה האם הוא המתאים ביותר להשגת המטרה או לא. זו עובדה ידועה שהחשיבה האנושית אינה חסינה מטעויות, ושבני-האדם שוגים לעיתים קרובות בבחירה ויישום של אמצעים. פעולה שאינה מתאימה למטרה המבוקשת אינה עומדת בציפיות. היא נוגדת את המטרה אבל היא רציונלית, דהיינו היא תוצאה של שיקול-דעת סביר - אם כי מוטעה - וניסיון - אמנם כושל - להגיע ליעד מסוים. לפני מאה שנה הרופאים השתמשו בשיטות מסוימות לטיפול במחלת הסרטן, שהרופאים בני-זמננו דוחים. הם פעלו - מנקודת המבט של הפתולוגיה המודרנית - מתוך הנחיות גרועות ולכן היו בלתי-יעילים. אבל הם לא התנהגו בצורה אי-רציונלית; הם עשו כמיטב יכולתם. סביר להניח שבעוד מאה שנה יהיו לרופאים שיטות יעילות יותר לטיפול במחלה זו. הם יהיו יעילים יותר אבל לא רציונליים יותר מהרופאים שלנו.

ההפך מפעולה אינו התנהגות אי-רציונלית, אלא תגובה בלתי-רצונית לגירויים מצד האברים והאינסטינקטים של הגוף שאינם נשלטים על ידי כוח הרצון של האדם בו מדובר. על אותו גירוי האדם יכול להגיב בתנאים מסוימים הן בצורה בלתי-רצונית והן בפעולה. אם אדם סופג רעל, גופו מגיב על ידי כוחות ההגנה כנגד רעלים; בנוסף יכול האדם לנקוט פעולה ולהתערב על ידי נטילת סם-נגד.

באשר לבעיה שנוגעת לניגודים הללו, רציונלי ואי-רציונלי, אין שום הבדל בין מדעי הטבע למדעי החברה. המדע הוא תמיד רציונלי, וכך הוא חייב להיות. מדע הוא המאמץ להשיג תפיסה שכלית של תופעות היקום על ידי סידור שיטתי של כלל הידע הקיים. אולם, כפי שצוין קודם, ניתוח הדברים למרכיביהם חייב במוקדם ובמאוחר להגיע לנקודה ממנה אי אפשר להמשיך. השכל האנושי אינו מסוגל אפילו לדמיין סוג של ידע שאינו מוגבל על ידי נתון סופי כלשהו שהוא בלתי-נגיש להמשך ניתוח ורדוקציה. השיטה המדעית המביאה את השכל עד לנקודה זאת היא רציונלית לחלוטין. את הנתון הסופי אפשר לכנות עובדה אי-רציונלית.

היום זה באופנה להטיל דופי במדעי החברה על היותם רציונליים באופן טהור. ההתנגדות הפופולרית ביותר המועלית נגד הכלכלה היא שהיא מתעלמת מהאי-רציונליות של החיים והמציאות ומנסה לאכוף תבניות רציונליות יבשות ואבסטרקציות חסרות חיים על המגוון האינסופי של התופעות. שום ביקורת אינה יכולה להיות מגוחכת יותר מזו. כמו כל ענף ידע הכלכלה הולכת עד לאן שהאמצעים הרציונליים מסוגלים לשאת אותה. ואז היא עוצרת על ידי קביעת העובדה שהיא נתקלה בנתון סופי, דהיינו תופעה שאינה ניתנת - לפחות במצב הנוכחי של הידע - לניתוח נוסף.

טענות הפרקסאולוגיה והכלכלה תקפות עבור כל פעולה אנושית בלי קשר למניעים, לסיבות, וליעדים שעומדים בבסיסה. שיפוטי הערך הסופיים והמטרות הסופיות של הפעולה האנושית נתונים לכל סוג של חקירה מדעית; הם אינם ניתנים לשום ניתוח נוסף. הפרקסאולוגיה עוסקת בדרכים ובאמצעים שנבחרים להשגת היעדים הסופיים הללו. נושא מחקרה הוא אמצעים, לא מטרות.

במובן זה אנחנו מדברים על הסובייקטיביזם של המדע הכללי של הפעולה האנושית. הוא לוקח את המטרות הסופיות הנבחרות על ידי האדם הפועל כנתונים, הוא ניטרלי לגמרי לגביהם, ונמנע מלהביע כל שיפוט ערכי. התקן היחיד המיושם בו הוא לגבי השאלה האם האמצעים הנבחרים מתאימים להשגת המטרה המבוקשת או לא. אם אבדמוניזם אומר אושר, אם תועלתנות וכלכלה אומרים תועלת, אנו חייבים לפרש את המושגים הללו באופן סובייקטיביסטי בתור מה שהאדם הפועל שואף אליו כי הוא רצוי בעיניו. פורמליזם זה, בו נעוצה הקידמה של המשמעות העכשווית של אבדמוניזם, הדוניזם, ותועלתנות, בניגוד למשמעות החומרנית הקדומה, ובו נעוצה גם הקידמה של תאוריית הערך הסובייקטיביסטית המודרנית להבדיל מתאוריית הערך האובייקטיביסטית כפי שהיא מבוארת על ידי הכלכלה המדינית הקלאסית. ובאותה העת, דווקא בסובייקטיביזם הזה נעוצה האובייקטיביות של המדע שלנו. בשל היותו סובייקטיביסטי, ולוקח את שיפוטי הערך של האדם הפועל כנתונים סופיים שאינם פתוחים לשום בחינה ביקורתית נוספת, הוא עצמו נמצא מעל לכל הפלוגתות והסיעות, הוא אדיש לעימותים בין כל האסכולות של הדוגמות והדוקטרינות האתיות, הוא חף מהערכות ומדעות ושיפוטים קדומים, והוא תקף אוניברסלית ואנושי באופן מלא וברור.

--------------

[6] On the errors involved in the iron law of wages see below, pp. 603 f.; on the misunderstanding of the Malthusian theory see below, pp. 667-672.

[7] We shall see later (pp. 49-58) how the empirical social sciences deal with the ultimate given.

--------------

3. פעולה אנושית כנתון המוחלט

מאז ומעולם היו בני-האדם להוטים להכיר את המניע הראשוני, הסיבה לכל הוויה ולכל שינוי, הישות היסודית ממנה נובע הכל ושהינה סיבת עצמה. המדע צנוע יותר. הוא מודע לגבולותיו של השכל האנושי ושל החיפוש האנושי אחר ידע. הוא שם לו למטרה להתחקות אחר הסיבה לכל תופעה. אבל הוא מבין שהמאמצים הללו בהכרח ייתקלו במכשול בלתי-עביר. ישנן תופעות שלא ניתן לנתחן ולהעמידן על תופעות אחרות. הן הנתונים המוחלטים. התקדמות המחקר המדעי אולי תצליח להראות שמשהו שקודם לכן נחשב כנתון מוחלט דווקא ניתן לפירוק למרכיבים. אבל תמיד יהיו כמה תופעות בלתי ניתנות לפירוק ולניתוח, כמה נתונים מוחלטים.

מוניזם מלמד כי יש רק תמצית כוללת אחת, דואליזם - שיש שתיים, פלורליזם - שיש הרבה. אין טעם לריב על הבעיות האלה. ויכוחים מטאפיזיים כאלה אף פעם אינם מסתיימים. המצב הנוכחי של הידע אינו מספק לנו את האמצעים להכריע בהם על ידי פתרון שכל אדם הגיוני יהיה חייב לראותו כמספק.

מוניזם מטריאליסטי טוען שמחשבות ונטיות אנושיות הן תוצר פעילותם של אברי גוף: תאי המוח והעצבים. המחשבה האנושית, הרצון והפעולה נוצרים אך ורק על ידי תהליכים חומריים שיום אחד יוסברו לחלוטין על ידי שיטות המחקר הפיזיקלי והכימי. גם זו הינה השערה מטאפיזית, למרות שתומכיה חושבים אותה לאמת מדעית בלתי-ניתנת להפרכה.

דוקטרינות שונות הוצעו כדי להסביר את הקשר בין השכל והגוף. אלה הם ניחושים בלבד ללא כל התייחסות לעובדות נצפות. כל מה שניתן לומר בוודאות הוא שישנם קשרים בין תהליכים מנטליים ופיזיולוגיים. באשר לטבעו והתנהלותו של הקשר הזה ידוע לנו מעט מאוד, אם בכלל.

שיפוטי ערך קונקרטיים ופעולות אנושיות מוגדרות אינם פתוחים לניתוח נוסף. יהיה זה סביר להניח או להאמין שהם תלויים ונקבעים באופן מוחלט על ידי הגורמים להם. אבל כל עוד איננו יודעים כיצד עובדות חיצוניות - פיזיות ופיזיולוגיות - מייצרות בשכל האנושי מחשבות ורצונות מוגדרים המחוללים מעשים קונקרטיים, אנו נתקלים בדואליזם מתודולוגי בלתי פתיר. במצב הנוכחי של הידע שלנו הצהרות היסוד של הפוזיטיביזם, המוניזם והפאנפיזיקליזם אינן אלא הנחות מטאפיזיות בעלמא, נטולות כל יסוד מדעי, וחסרות משמעות ותוחלת למחקר מדעי. השכל והניסיון מראים לנו שני עולמות נפרדים: העולם החיצוני של תופעות פיזיות, כימיות, ופיזיולוגיות והעולם הפנימי של מחשבה, רגש, הערכה, ופעולה תכליתית. אין גשר שמקשר - נכון להיום - בין שני העולמות. אירועים חיצוניים זהים מביאים לפעמים לתגובות אנושיות שונות, ואירועים חיצוניים שונים מביאים לעיתים לאותה תגובה אנושית. איננו יודעים מדוע.

היות שזהו מצב העניינים אין לנו ברירה אלא להימנע משיפוט לגבי הצהרות היסוד של המוניזם והמטריאליזם. אנחנו יכולים להאמין או לא להאמין שמדעי הטבע יצליחו יום אחד להסביר את היווצרותם של רעיונות, שיפוטי ערך, ופעולות מוגדרים באותה דרך בה הם מסבירים את היווצרותה של תרכובת כימית כתוצאה הכרחית ובלתי נמנעת של צרוף מסוים של יסודות. עד אז עלינו להסכין עם דואליזם מתודולוגי.

הפעילות האנושית היא אחד הגורמים המחוללים שינוי. היא רכיב בתוך הפעילות וההשתנות של הקוסמוס. על כן היא מושא לגיטימי של מחקר מדעי. היות ולא ניתן - לפחות לא בתנאים הנוכחיים - להתחקות צעד אחר צעד אחר הגורמים לה, חייבים להחשיב אותה כנתון סופי וחייבים לחקור אותה בהתאם.

נכון שהשינויים שמחוללת הפעילות האנושית זעומים בהשוואה להשפעתם של הכוחות הקוסמיים האדירים. מנקודת המבט של הנצח והיקום האינסופי האדם אינו אלא גרגיר זעיר. אבל עבור האדם הפעילות האנושית ותהפוכותיה הם הדבר האמתי. פעולה היא התמצית של טבעו וקיומו, האמצעי שלו לשמור על חייו ולהעלות את עצמו מעל לרמתם של הצמחים ובעלי החיים. יהיו המאמצים האנושיים בני-חלוף כאשר יהיו, עבור האדם ועבור מדעי האדם הם בעלי חשיבות עליונה.

2.התנאים המקדימים לפעולה אנושית

אנו קוראים "שביעות רצון" או "סיפוק" לאותו מצב של בן-אדם שאינו מוביל ואינו יכול להוביל לשום פעולה. האדם הפועל להוט להחליף מצב עניינים מספק פחות במצב עניינים מספק יותר. מוחו מדמיין תנאים שמתאימים לו יותר, ופעולותיו מכוונות להגשמת המצב הרצוי הזה. התמריץ שדוחף אדם לפעול הוא תמיד איזה חוסר נוחות. לאדם שמרוצה לגמרי ממצב העניינים שלו לא יהיה שום תמריץ לשנות דברים. לא יהיו לו רצונות או תשוקות; הוא יהיה מאושר לחלוטין. הוא לא יפעל; הוא פשוט יחיה חופשי מדאגה.

אבל כדי לגרום לאדם לפעול, חוסר נוחות ודימוי של מצב מספק יותר אינם מספיקים. נדרש תנאי שלישי: הציפייה שלהתנהגות התכליתית יהיה כוח להסיר או לפחות להקל את חוסר הנוחות שהוא מרגיש. בהיעדר תנאי זה שום פעולה אינה סבירה. האדם חייב להיכנע לבלתי-נמנע. עליו להשלים עם הגורל.

אלה הם התנאים הכלליים לפעולה אנושית. האדם הוא הישות שחיה בכפוף לתנאים אלה. הוא לא רק homo sapiens, אלא לא פחות מכך homo agens. ישויות ממוצא אנושי שכתוצאה מפגמים מולדים או נרכשים אינן מסוגלות לפעול (במובן הפשוט של המונח ולא רק במובן המשפטי) הן באופן מעשי לא אנושיות. למרות שהחוקים והביולוגיה מחשיבים אותן כבני אדם, חסר להן המאפיין המהותי של האנושות. גם הרך הנולד אינו ישות פועלת. הוא עדיין לא עבר את מלוא הדרך מהתעברות ועד לפיתוח מלא של תכונותיו האנושיות. אבל בסוף ההתפתחות הזאת הוא הופך לישות פועלת.

אודות האושר

בשפת היומיום אנו מכנים אדם "מאושר" אם הצליח להשיג את מטרותיו. תיאור הולם יותר של מצבו יהיה שהוא מאושר יותר מכפי שהיה לפני כן. עם זאת, אין התנגדות תקפה לשימוש במונח פעולה אנושית באופן שמגדיר אותו כרדיפה אחר האושר.

אבל עלינו להימנע משגיאות נפוצות. המטרה המהותית של פעולה אנושית היא תמיד לספק את תשוקתו של האדם הפועל. אין שום תקן שקובע אם סיפוק הוא גדול יותר או קטן יותר מלבד שיפוטי ערך אינדיבידואליים, שמשתנים מאדם לאדם וכן אצל אותו אדם בזמנים שונים. מה שגורם לאדם להרגיש לא-בנוח או פחות לא-בנוח נקבע על ידיו מתוך התקן של רצונו ושיפוטו, מתוך הערכתו האישית והסובייקטיבית. אין לאף אחד יכולת או סמכות לקבוע מה יהפוך את שכנו למאושר יותר.

לקבוע עובדה זו אין פירושו להתייחס בדרך כלשהי לניגודים אגואיזם ואלטרואיזם, מטריאליזם ואידאליזם, אינדיבידואליזם וקולקטיביזם, אתאיזם ודת. יש אנשים שמטרתם היחידה היא לשפר את מצבם האישי בלבד. יש אנשים אחרים שמודעותם לצרות של זולתם גורמת להם אותה חוסר-נוחות ואפילו יותר חוסר-נוחות מאשר הרצונות של עצמם. יש אנשים שאינם חושקים בדבר זולת סיפוק תשוקתם ליחסי-מין, אוכל, שתייה, בתים נאים, ודברים חומריים נוספים. אבל לאנשים אחרים אכפת יותר מסיפוקים שבדרך כלל נקראים "גבוהים" או "אידאלים". יש פרטים שלהוטים להתאים את פעולותיהם לדרישות של שיתוף הפעולה החברתי; ישנם, מצד שני, מרדנים שקוראים תיגר על הכללים של חיי החברה. יש אנשים שבעיניהם המטרה הראשית של חיי העולם הזה היא לשמש כהכנה לחיי אושר עילאי בעולם הבא. ויש אנשים אחרים שאינם מאמינים בהנחיותיה של שום דת ואינם מניחים לפעולותיהם להיות מושפעות מהנחיות אלה.

הפרקסאולוגיה אדישה למטרות הסופיות של הפעולות. ממצאיה תקפים עבור כל סוגי הפעולות ללא קשר ליעד המבוקש. היא מדע של האמצעים ולא של המטרות. היא משתמשת במונח אושר במובן פורמלי טהור. במונחי הפרקסאולוגיה הטענה: המטרה היחידה של האדם היא להשיג אושר, היא טאוטולוגיה. לא נובעת ממנה שום טענה אודות מצב העניינים ממנו האדם מצפה לאושר.

הרעיון שהתמריץ לפעילות האנושית הוא תמיד איזו אי-נוחות ושמטרתה היא תמיד להסיר את אי-הנוחות הזאת עד כמה שניתן, כלומר, לגרום לאנשים הפועלים להרגיש מאושרים יותר, הוא תמצית תורות האבדאמוניזם וההדוניזם. הαταραξία האפיקוראית הוא אותו מצב של אושר וסיפוק מושלמים אליו שואפת כל פעילות אנושית אך אף פעם אינה מצליחה להשיגו באופן מלא. לנוכח גדולתה של תובנה זו, כה חבל רק שנציגים רבים של הפילוסופיה הזאת לא הצליחו לזהות את האופי הפורמלי הטהור של המושגים כאב ועונג וייחסו להם משמעות חומרית וגופנית. האסכולה התאולוגית, המיסטית ואסכולות נוספות של מוסר הטרונומי לא התנערו מהליבה של האסכולה האפיקוראית, מאחר ולא יכלו להעלות שום התנגדות מלבד התעלמותה של אסכולה זו מהתענוגות ה"גבוהים" וה"נאצלים" יותר. נכון שכתביהם של רבים מהמגינים המוקדמים והנלהבים של האודמוניזם, ההדוניזם והתועלתנות הם בכמה נקודות פתוחים לפרשנות מוטעית. אבל שפת הפילוסופים המודרניים, ואף יותר מכך שפת הכלכלנים המודרניים, היא כה מדויקת וישירה שאין שום אפשרות לפרשנות מוטעית.

אודות דחפים ואינסטינקטים

אי אפשר לקדם את הבנת בעיית היסוד של הפעולה האנושית בעזרת השיטות של סוציולוגיית האינסטינקטים. האסכולה הזאת מסווגת את המטרות הקונקרטיות השונות של הפעולה האנושית, ומשייכת לכל סוג אינסטנקט מיוחד כמניע. האדם מופיע כישות שמונעת על ידי אינסטינקטים ונטיות מולדות. מניחים שהסבר זה מפריך אחת ולתמיד את כל התאוריות המשוקצות של הכלכלה והמוסר התועלתני. אבל פוירבאך כבר העיר, ובצדק, שכל אינסטינקט הוא אינסטינקט לאושר. השיטה של פסיכולוגיית האינסטיטנקטים וסוציולוגיית האינסטינקטים מתמצה בסיווג שרירותי של המטרות המיידיות ובביסוס כל אחת מהן. בעוד שהפרקסאולוגיה אומרת שמטרת הפעולה היא להסיר איזו אי-נוחות, פסיכולוגיית האינסטינקטים אומרת שמטרת הפעולה היא לספק דחף אינסטינקטיבי.

רבים מהחסידים הנלהבים של אסכולת האינסטינקטים משוכנעים שהם הוכיחו שפעולות אינן נקבעות לפי השכל, אלא נובעות מהתהומות העמוקים של כוחות מולדים, דחפים, אינסטינקטים ונטיות שכלל לא ניתנים לבאור שכלי. הם בטוחים שהצליחו לחשוף את הרדידות של הרציונליזם ולהשמיץ את הכלכלה כ"גוף של מסקנות כוזבות הנובעות מהנחות פסיכולוגיות מוטעות". אבל הרציונליזם, הפרקסאולוגיה והכלכלה אינם עוסקים במקורות ההתחלתיים והיעדים הסופיים של הפעולות, אלא באמצעים המיושמים להשגת מטרה מבוקשת. יהיו המעמקים מהם עולה הדחף או האינסטינקט בלתי-נתפסים ככל שיהיו, האמצעים בהם בוחר האדם כדי לספקו נקבעים על ידי שיקול רציונלי של מחיר והצלחה.

מי שפועל מתוך דחף רגשי, פועל בכל זאת. מה שמבדיל פעולה אמוציונלית מפעולות אחרות הוא ההערכה של הקלט והפלט. רגשות מבלבלים את ההערכות. כאשר הוא בוער מתשוקה, האדם רואה את המטרה כנחשקת יותר, ואת המחיר שעליו לשלם כמכביד פחות, מאשר בעת שיקול דעת קר. בני האדם מעולם לא הטילו ספק בכך שאפילו במצב של התרגשות נשקלים אמצעים ויעדים, ושניתן להשפיע על התוצאה של שיקול דעת זה על ידי העלאת המחיר של כניעה לדחף הרגשי. להעניש על פשעים פליליים שנעשו במצב של סערת רגשות או שיכרות באופן קל יותר מאשר על פשעים אחרים, פירושו לעודד הפרזות שכאלה. האיום של נקמה חריפה מרתיע אפילו אנשים שמונעים על ידי תשוקה שלכאורה לא ניתן לעמוד בפניה.

אנו מפרשים התנהגות של בעלי-חיים מתוך ההנחה שהחיה נכנעת לאותו דחף שגובר באותו רגע. כאשר אנו רואים שהחיה ניזונה, מזדווגת, או תוקפת חיות אחרות או בני-אדם, אנחנו מדברים על האינסטינקטים שלה של תזונה, של התרבות ושל תוקפנות. אנו מניחים כי אינסטינקטים שכאלה הם מולדים, ודורשים סיפוק ללא דיחוי.

אבל אצל האדם זה שונה. האדם אינו ישות שלא יכולה להתאפק וחייבת להיכנע לדחף שדורש סיפוק באופן הדחוף ביותר. האדם הוא ישות שמסוגלת להתגבר על האינסטינקטים, הרגשות והדחפים שלה; הוא יכול להפוך את התנהגותו למושכלת. הוא מוותר על סיפוקו של דחף בוער על מנת לספק תשוקות אחרות. הוא לא בובה על חוטים הנשלטת על ידי תאוותיה. גבר אינו אונס כל נקבה שמגרה את חושיו; אינו זולל כל פיסת מזון מפתה; אינו מרביץ לכל ברנש שהיה רוצה להרוג. הוא מסדר את רצונותיו ותשוקותיו לפי סולם, הוא בוחר; בקיצור, הוא פועל. מה שמבדיל בין האדם לבהמות זאת בדיוק העובדה שהאדם משנה את התנהגותו מתוך שיקול דעת. האדם הוא ישות בעלת מעצורים, שיכולה לשלוט בדחפיה ותשוקותיה, שיש לה כוח להדחיק תשוקות ודחפים אינסטינקטיביים.

יתכן מצב בו דחף מסויים מופיע בעוצמה כזאת ששום חיסרון שעשוי להיגרם מסיפוקו אינו נראה גדול מספיק כדי למנוע מהפרט לספק אותו. גם במקרה הזה מתבצעת בחירה. האדם מכריע לטובת כניעה לתשוקה שבה מדובר.

----------

[1] Cf. Lock, An Essay Concerning Human Understanding, ed. Fraser (Oxford, 1894), I, 331-333; Leibniz, Nouveaux essais sur l'entendement humain, ed. Fammarion, p. 119.

[2] Cf. Feuerbach, S?mmtliche Werke, ed. Bolin and Jodl (Stuttgart, 1907), X, 231.

[3] Cf. William McDougall, An Introduction to Social Psychology (14th ed. Boston, 1921), p. 11.

[4] Cf. Mises, Epistemological Problems of Economics, trans. by G. Reisman (New York, 1960), pp. 52 ff.

[5] In such cases a great role is played by the circumstances that the two satisfactions concerned--that expected from yielding to the impulse and that expected from the avoidance of its undesirable consequences-- are not simultaneous. Cf. below, pp. 479-490.